היישר מן הגלות/ הבלוג של בוריס גֶרוּס מתרגם, סופר, מסאי, משורר, חוקר תרבות, מוסיקולוג
ויזת כניסה
פרק רביעי מתוך הרומן שבכתובים שלי, שיראה אור השנה בהוצ' כרמל בירושלים.
=================================================
אני מכיר את אבי רק מהתמונות השמורות באלבומים המשפחתיים – הבעת פניו מזכירה לי במקצת איש מאפיה איטלקית, בן סיציליה (גם הוא בילה את מרבית חייו על חופים שטופי אור שמש בוהק). לא הותיר אחריו אלא אותי ואת אחי התאום, ואת התמונות. ידע רק על התמונות – סיבת קיומנו, שלי ושל אחי נעלמה מעיניו כפי שהיא עלומה בעינינו. הוא היה צלם בחסד, ושלושת אלפי התשלילים ששמורים אצלנו מעידים על כך עדות אילמת.
הוא צילם את אמא באובססיביות – כשנסעה להגן על התזה לפרם שבאורל, ולא ראה אותה כמה חודשים, חוץ מלכתוב מכתבי אהבה שכפל את הכמות הבלתי אפשרית של תמונותיה שצילם – וכשחזרה לאודסה חיכה לה מחזה מרהיב של טפטים מורכבים מדמותה בתמונות השונות – אבי הדביק את הכל לקירות בלי להותיר מקום ריק.
אף פעם לא ראיתי את מכתבי האהבה הללו, שהופיעו באיֿאילו סיפורים כנראטיב חוזר. לעתים אמא טוענת שמזמן השמידה אותם. לעתים (וזו סברה יותר הגיונית) מתברר שהיא משנה את מיקומם כל העת, כך שאין לי סיכוי להגיע אליהם, גם אם הייתי מאוד רוצה. אינני בטוח שאני רוצה לקרוא בהם, אף כי בודאי היו מספקים חומר רב על הדמות של אבי.
תחת החזות של ילד טוב אודסה הסתתרה מהותי הסקרנית מעבר לכל מידה – בימי ילדותי הייתי יוצא לחיפושיֿציד אחרי המכתבים המוסתרים הללו (ודווקא בציד זה נכשלתי כשלון חוזר ונשנה) ואחרי המסמכים השונים.
בני הבית ניצלו ביעילות את גילי הקטן ואת חולשת רגליי הלא ממושמעות, ומיקמו את כל הפריטים המעניינים על המדפים העליונים, במגירות העליונות של הארונות. אבל ברוח בלתי נדלית של סקרנות ועקשנות, שהתגברו אז ביעילות על מכשולי הגוף, גיליתי שני גילויים גדולים בגיל שמונה.
הראשון והמסויט ביותר היה השואה.
על מדף הספרים העליון היה מונח אלבום שחור, בעל כריכתֿבד שחורה ודפים משחירים מבחוץ. יכולתי לגעת בו לפני זה רק פעם אחת, כאשר כמה חודשים קודם לכן הספרים הורדו מהמדפים לצורך ניקוי האבק. כשאימי ראתה אותי מושיט את היד לעבר האלבום הזה, וכבר נוגע בכריכתו – היא ירדה במהירות מהשרפרף עליו עמדה וניקתה את האבק מהמדפים, חטפה את האלבום מידיי, וגירשה אותי מהחדר בצעקות שלא אעז לגעת בדברים שלא הרשו לי לגעת בהם. כמובן שחזרתי לחדר אחרי דקה ובעין בוחנת שמתי לב לאן הגיע לבסוף האלבום האסור.
והנה, עמדתי עכשיו מתחת לאחד ממדפי הספרים הגבוהים וראיתי את הפרי האסור למעלה מהישג ידיי. הייתי לבד בבית – היתה זו חופשה מבית הספר, ולא הורשיתי באותו יום לטייל בחוץ – ירד שלג כבד. הבטתי על המדף התחתון – מאחורי הזכוכית סודרו כרכים עבי כרס של האנציקלופדיה הסובייטית ואלבומי האמנות ענקי הממדים. צץ במוחי רעיון. אחרי שני רגעים הכרכים מילאו תפקיד שימושי ויעיל בהחלט – הם סודרו בשלוש ערימות, ויצרו מעין שלוש מדרגות המתנשאות לגובה די רב (היום לא הייתי אפילו מנסה לחזור על זה) עליהן עליתי – והו! – ידי אחזה את האלבום המיוחל, שבירידתו הפיל עליי ערימה של ספרים שעפו כמו ציפורים נודדות שאפסה תקוותן והתפזרו על רצפת החדר. אבל מחוז חפצי היה בידי. בחרדת קודש של מוצא שלל נסתר פתחתי את הדף הראשון. בכמה שפות על נייר דוהה היה מודפס "הפיקוד העליון של הצבא האדום" ו – "הועדה הממלכתית הפולנית לחקירת פשעי הנאצים נגד העם הפולני". ותאריך – ינואר 1945.
למדתי לקרוא בגיל שלוש, וזיהיתי שמלבד הרוסית כל כתובת ניתנה בפולנית, שקראתי בה בלי קושי, בגרמנית, צרפתית ואנגלית. זיהיתי גם את האותיות העבריות שסבי ניסה ללמדני לפני שנה. דפדפתי ביסודיות. תמונות בשחור לבן. אנשי המשטרה הגרמנית ברחובות, מדים ובגדים אזרחיים, קפוטות של האחרים – אלה שהתעללו בהם. בתחילה לעגו להם. השליכו אותם אל הבוץ והשלוליות. גזרו את הפאות. הפנים המודאגות של הגברים. הנשים המחזיקות את ילדיהן הקטנים והניצבות במבט מלא ביעותים לפני הקצין הגרמני. הגטאות. המורעבים. מעולם לא ראיתי – לא לפני ולא אחרי תמונות שכאלה. היום לא היו מפרסמים את הזוועה הכנה כל כך, הגלויה והערומה. ודאי רק הזעזוע האמיתי של קרבת הארועים, עוד טרם השיקולים הפוליטיים של "לפרסם – לא לפרסם" גרם ודאי לאלבום מסויט זה להופיע לאור העולם.
זה הלך והתקדם. אל בורות ההריגה. הגופות הערומים העומדים על סף תהום. קראתי כתובת –אושוויץֿבירקנאו.
כוחי לא עמד לי כשהגעתי אל תמונות הזוועה של השלדים המפויחים, התנורים, ו – אוי לעיניים שראו – מבשלות הסבון האנושי. כל תמונה וכתובת מתחתיה.
השלכתי את האלבום למרחק רב ככל האפשר ומרוב בכי היסטרי ורעד הגוף לא מיהרתי אפילו להסתיר את עקבות הדרך בה השגתי את האלבום. אמי שחזרה מהעבודה מצאה אותי במצב בכי כמעט קטטוני. היא הבינה מיד מה התרחש, אבל במקום להוכיח אותי במקום חיבקה אותי את החיבוק החזק ביותר מעולם ועמדה כך דקות ארוכות, ואמרה Dziecko, dziecko moje [1][1].
לא הבנתי – ואינני מבין עד היום – איך בני אדם עשו זאת לבני אדם אחרים. שאלת היותי יהודי הייתה בעיני משנית לשאלה העקרונית הראשונה.
את תעודת הפטירה של אבי גיליתי באותה שנה – בתיק שחור שהוסתר בארון שידעתי שבו מסתתר שלל של מסמכים בשלל שפות, מארצות שונות.
מיד שמתי לב לנייר מקופל לארבעה חלקים, ודרך האור שבקע מהחלון שטוף השמש זיהית בקלות את סמלה של ברית המועצות מעברו השני של המסמך ואת סמני המים – האותיות CCCP.[2][2] פתחתי אותו.
"האזרח וולאדימיר…" התחלתי לקרוא, מיד קלטתי במה מדובר. אבל השורה המפתיעה הייתה "סיבת המוות". בעיניים מסרבות להאמין קראתי – "חנק מכאני. תלייה."
לפני הרגע ההוא היו לי סיבות לחשוב שתלייה ("החנק המכאני") שמורה רק לפושעים שמוצאים להורג. אבל אבא שלי? למה?!
כשאמא הגיעה לחדר, היא מצאה אותי מחזיק את הנייר האפרפר המקופל. "נו, באמת, אתה מגיע לכל פינה! אי אפשר לשמור על משהו בבית הזה בלי שתהפוך אותו!!". באותו היום אמי נאלצה לספר לי בקצרה כיצד מת אבי. נראה שכאן התחילו חיפושיי אחרי דמותו. "אין אבא" – היה זה משפט רגיל עבורי. אמא תפסה את מקומו ומעולם לא הרגשתי בשום חסרון של המושג הממשי הזה "אבא" בחיי. הסתכלתי באבות של חבריי למשחקים בחצר, של חבריי לכתה, הבאים לאסוף אותם על הגשר שהוביל לבית הספר ולא מצאתי בכך שום דבר הראוי להתייחסות מיוחדת או לקנאה. אני נולדתי בלי. ומעתה, מרגע הגילוי, הייתי צריך לעכל למה ואיך אין אבא. כמוהו בודאי, כך האמנתי אז, שמהמקום שבו אין נמצאים כבר צריך להתמודד עם תאומים שמעולם לא הכיר. את חוסר ההכרה הזו לא שכחתי לו. כשם שמעולם לא חי, ודאי מעולם לא מת.
כי מעולם לא פקדתי את קברו.
***
הכנסייה הפולנית באודסה ניצבת היישר ממול הגן העירוני המסתורי והנפלא, חלונותיה פנו במבט סקרן אל המזרקה הגדולה של הגן, שבימי שלהי הקיץ מלאי השמש הייתה משחררת מנבכיה קשת בענן, שצפיתי בה לא פעם ביושבי בנקודת התצפית הטובה ביותר – משמאל המזרקה ומימין מעבר לכביש – הכנסייה הקטנה.
ישו, היהודי המפורסם ביותר שהכרתי אז, שגורבאצ'וב קרא לו "הסוציאליסט הראשון". עדיין לא יכולתי אפילו לנסות ולהבין את התהום הפעורה בין הערצת המשיח היהודי לבין השנאה לבני עמו, עם שבמקרה הוליד גם אותי.
הכנסייה הפולנית ניצבה בדרך שבה הייתי מגיע מדי יום לבית הספר. ארבעים דקות הליכה מרתקות, ברובע הישן והמפואר של העיר, דרך הגן הגדול, כשלפני השיא – מאה מטר מבניין בית הספר ניצב מקדשו הפולני של ישו, ממנו בקעו צלילי עוגב בשעות קבועות. גם דירתנו בבית הניצב ברחוב מלחי האונייה צ'לוסקין הייתה בקרבת כנסייה. אלא שזו הייתה קתדרלה פראבוסלאבית, שצלילי פעמוניה הם זכרון הילדות הראשוני, הקדום ביותר שלי. כשהתגוררתי בדירת ידידי משפחתנו, הסמוכה לחומת הקתדרלה והמרוחקת רק כמאה וחמישים מטר מהדירה שהייתה שלנו, בביקור – שלושֿעשרה שנה אחרי העזיבה, התפלאתי מאוד מכמות ומאורך ביצועי הפעמונים שלה, שנראה שהשתלטו על רחוב הצבא האדום לשעבר, וסימנו יותר מכול את המהות החיצונית של היעדרה של ברית המועצות. ובימי ילדותי המוקדמת, זו של הגן ובית הספר היסודי, הספרים, המוסיקה, החצר והטיולים – הקתדרלה הפראבוסלאבית הזכירה את עובדת קיומה בצלצול קצר וצנוע מאד של שלושה פעמונים ורק בימי ראשון. בהגבלה ישירה מטעם הוועד המחוזי של המפלגה הקומוניסטית, שגם בימי בלותם של דמדומי ברית המועצות לא סבלה מתחרים, בעיקר לא בדמותו של היהודי מנצרת, שהתעקשו לציירו בלונדיני.
וזוהי אופרה אחרת לגמרי – הקתדרלה הפראבוסלאבית היוותה היפוך גמור לטון המהוקצע של הכנסייה הפולנית הצנועה והמוקטנת, מעוז קטן של הקתוליות החתרנית במדינה האתאיסטית רשמית והביזנטית בנשמה. פעמים רבות, מובל על ידי צליליו הקסומים של העוגב, הייתי מושך את אמא שלקחה אותי הביתה מבית הספר, להיכנס למספר דקות לכנסייה הפולנית – העמוסה אמנות ומוסיקה. מובן שלא הרגשתי חלק מהקהילה המתפללת – נוסף על היותי יהודי, שבאופן פרדוקסלי אכן הרחיק אותי מהעניין מרחק שנות אור, במשפחתנו החילונית במפגיע לא היה מקום לגילוי כל סנטימנט דתי. אמא שליוותה אותי בביקורים אלה לא החזיקה מעמד במקום יותר מעשר דקות, חטפה יחד אתי את המבטים המתנכלים של הנשים הצדקניות והזקנות המתפללות, שראו שלא באנו להתפלל – אנו היינו היחידים שנותרנו על רגלינו כשכולם כרעו ברך, ותמיד אמרה את אותו המשפט: "בוא נלך מהמקום הזה, קר פה כמו בקבר". הייתי ילד רגיש. מאוד. ובעל דמיון מפותח כל כך, שחשתי על עורי את התחושה המתפתחת של ריקנות הקבר, שלא רק שאחריו אין כלום, ריק מוחלט, אלא שגם שורר בו קור דומה לזה שנישא מכותלי השיש הלבן של הכנסייה. אבל אותי עניינו דברים אחרים. בליווי הכוראלֿפרלודים המשכרים של באך, שנפלו על ראשי המתפללים מלמעלה ופיזרו את הקולות הפנימיים המשובחים ואת הערגה והנחמה הנצחית, התבוננתי בפנים הכנסייה. העתק פסלו של ברניני – חזיונה של תרזה הקדושה, המתפתלת באקסטזה מינית ממש תחת קרני הזהר היוצאים מרוח הקודש, שניצב תחת הכותל הימני של הכנסייה, לא ריגש אותי כלל. מעל המזבח ניצבה פקעת של חסד – דמותו של ישו הצלוב, שאז נראתה לי טבעית ביותר ביופיה הגברי המהמם – נראה שישו יפה התואר לא סבל, אלא נרדם לו בחלום יפה על הצלב, והותיר למתבונן את יפי ידיו החזקות שעמדו במעמסת הצליבה, ואת כפות רגליו עתירות היופי, שכל וריד בהן אמר חיים פועמים, ושעיניו של הכומר הצעיר שהעריץ אותן בימי ששי אמרו חושניות והתפעלות.
הכמרים הפראבוסלאבים בקתדרלה שליד ביתנו לא היו צעירים. לא היו מעריצים. הם הסתובבו עם כרסיהם והקטירו על ימין ועל שמאל במקטרות הכסף המצלצלות שלהם, מוקפי נשים זקנות, הנוטות להגזים הגזמה פראית בנשיקת ידיהם.
הקשישות הנוצריות האדוקות שגרו בחצר שלנו היו אז לדעתי הכתובת לפנייה בעניינים תיאולוגיים. הפרסטרויקה של גורבאצ'וב הרחיקה מאוכלוסייתה של ברית המועצות את הפחד המשתק מפני הסנקציות הצפויות בעקבות אפילו ביקור בודד בכנסייה או בית כנסת. חגיגות מרשימות של אלף שנה להתנצרות רוסיה שנערכו בֿ1988 ברוב פאר והדר, לראשונה בתמיכה גלויה של השלטונות והמפלגה הקומוניסטית (!!!) שקיוו לרסן באופן זה את חוסר שביעות הרצון הגואה ממצב הכלכלה וזכויות הפרט העלו לפתע מאוד את קרנה של הכנסייה שהושפלה לאורך 70 שנה. נסיונות הריסון אמנם לא הועילו בדיעבד, אך מחזה האבסורד היה שווה צפייה.
גם ביום חמים של חודש מאי, שבו ברוב חגיגיות התקבלתי – כמו כל חברי לכיתה – לארגון הפיונרים, וענדתי את העניבה האדומה המשולבת עם כוכב על דש מקטורן בית הספר, ובמרכזו דמותו של לנין בילדותו, גם ביום הזה שילבתי ביקור בקתדרלה שליד הבית, בדרך חזרה הביתה מהטקס שנערך על קבר החייל האלמוני בפארק ע"ש המשורר הלאומי האוקראיני שבצ'נקו. שמעתי כבר לפני מספר ימים כי בשל איזה חג דתי באותו היום עתידה לשיר שם בקתדרלה מקהלה מתיאטרון האופרה המפורסם בעיר עם סולנים מעולים, וכי ישירו את המוסיקה הליתורגית של רחמנינוב וצ'ייקובסקי. בשבילי זה היה די והותר כדי לקבל החלטה חתרנית ולדבוק בה. ובאמת כשהמכוניתֿחשמלית מס' 2, שבה נסענו אני ואמי הביתה, התקרבה לקתדרלה, ראיתי המוןֿאדם פרחוני – רובו נשים שהחזיקו פרחים בידיהן העמלות – שטבע בצליליה האיתנים, העמוקים והנקיים כל כך של המקהלה – הושט ידך וגע בשמיים. אמרה רוסית מפורסמת אומרת שהנשים והמוסיקאים אוהבים דרך האוזניים. זה נכון גם לגבי, מההשתייכות לקבוצה השנייה. נכנסתי למשא ומתן עם אמא שראתה כבר, למורת רוחה, שאני פוזל בעיניים נלהבות לעבר הקתדרלה הנראית במורד הרחוב ומשדל אותה לרדת תחנה אחת קודם. בשיאו של המשא ומתן, כשאנחנו הולכים לאורכו של רחוב הצבא האדום, היא השתמשה בטיעון התקף האחרון כדי למנוע ממני להיכנס אל תוך ההמון האדוק הזה, שלא יכלה לסבול את עצם הרעיון של הימצאות בתוכו, בין כרסיהם של הכמרים לבין הזקנות המנשקות את האיקונות – את זה החשיבה כפעולה אנטיֿהיגיינית ותפלה ממדרגה ראשונה, מריחה ריח חשכת ימי הביניים, בדיוק כמו נשיקת המזוזה הנפוצה במקומותינו. אותי לא עניינו הזקנות והכמרים – הם היו רוע הכרחי בדרך אל גן העדן המקהלתי. הטיעון המבוצר האחרון של אמי היה – "היום התקבלת לארגון הפיונרים של לנין, אתה עונד את העניבה האדומה של מפלגתו – איך זה בדיוק מסתדר עם ביקור במקום פולחן שכזה?" פולחן בפיה – החילונית הגמורה, נטולת סנטימנט דתי כלשהו – נשמע מילת גנאי של ממש. בלתי מיומן עוד בשאלות פוליטיות כבדות משקל שכאלה, בבחירה בין המוסיקה לבין לנין בחרתי במוסיקה. שאלתי: "זאת הבעיה? אין בעיה!" ובתנועה אחת נמרצת הורדתי את העניבה האדומה, ויחד עם סיכת לנין הילד מדש המקטורן היא מצאה את מקומה הדיסקרטי בכיס המכנסיים. אמא הבינה שכניעה של כבוד אל מול הטיעון הפנטומימי הזה היא גם מוצא. נכנסתי אל הקתדרלה והתמוססתי לתוך קולות הטנור הגבריים שבדומה לכַארִיבְּדוֹת מאודיסיאה לכדו את הנודדים בים הסוער של המוסיקה.
הייתי אז בן עשר. ביום ששי הקדוש ראיתי זקנה שכזו ממהרת עם עוגת הפסחא שלה לקתדרלה, שצלצלה צלצול ארוך יותר ויותר (אחרי פתיחת חגיגות האלף השלטונות עצמו עין, ולעתים קיבלו על עצמם אופנה חדשה של השתתפות במיסות. אודסה עמדה בחוד החנית של הליברליות החדשה כלפי הדת). אני, ילד טוב שכמותי, ניגשתי אליה ושאלתי בסקרנותי הטבעית למה היא מביאה עוגה לכנסייה ומה זה אמור לסמל. תשובתה הייתה לקונית וברורה: "מאיפה לי לדעת?". משך השנים נוכחתי להכיר בעובדה שזוהי גם תשובתן של מרבית האוטוריטות הרוחניות ברוב שאלות הקיום הטורדניות של האדם. אלא שהיא העמיקה עוד יותר – נעצרה קמעה מריצתה ופלטה: "ומה זה יהודון צריך לדעת דברים שכאלה?". היות שהייתי אז ילד מפותח בשכלו מהממוצע, אוהב קריאה, מיד מצאתי תשובה הולמת – "כי הרי גם ישו היה יהודי!" חשבתי שטיעון זה מנצח ואין מה לענות על כך… ומיד שמעתי שאלו הם דברי הבל, שישו היה סלאבי שורשי, ובכלל הגיע לפלסטינה בטעות. ככה זה. בהתחשב בדמותו הבלונדינית והיפה של ישו על האיקונות, דמות המרוחקת מאוד מזו השמורה לגזע השמי, יש להניח שהנחתה הייתה סבירה לאור הנתונים שהיו בידיה. הנסיון שלי לבירור האמת התיאולוגית נכשל כשלון חרוץ והופנה בעלבון צורב בישו נאה המראה, לפחות בגרסה הביזנטית שלו. מה שלא הפריע לי לבקר בכנסייה הפולנית חרף מחאותיה של אמי, ולהתבונן בכומר שחבק בתשוקה נשגבת את כפות רגליו המהממות של ישו הפולניֿלאטיני.