הביקור (מסדרת הסיפורים הקצרים שלי)

הביקור.

מאת בוריס גֶרוּס

בשיא הבנאליות, המוות הגיע מכיוון החלון. לא מכיוון האמבטיה שלא להידמות להיצ'הוק, ולא מלווה בציוצי ציפורים, לא מכיוון השירותים – שלא להפוך לפרוזאי מדיי, ולא להיקשר אוטומטית ליציאות. כשראיתי את פני הנער של המוות (שכן המוות שלי, ויסלחו לי כל המקנאים, מופיע לפניי רק בדמות של נער כבן שבע עשרה בעל בלורית מסולסלת ושחרחרה, עיניים ירוקות) מגיחות מהווילון הלבן הגדול (טוב מאת שכובס לאחרונה, למנוע בושות) אמרתי לל' בשלווה שהנה התכבדנו ואנו זוכים לביקורו של המוות שלי, על כן שיניח לרגע את העיתון, ויתלבש. ל' כאילו ניעור משנתו, ושאל בדאגה הגובלת בהיסטריה: מה לעשות? מה לעשות? תכין תה, עניתי. מה, גם למוות תה? ומה, מוות זה לא בנאדם? שאלתי. אבל אני פוחד להשאיר אותך כך איתו, אמר.  הסר דאגה מלבך, השבתי, דברים אצלו, אצל המוות שלי לא הולכים לא במהירות ולא בקלות.

רץ אל המטבח.

 

חזר עם כוסות זהות לשנינו וכוס מוארכת. שם בחגיגיות על השולחן, בכיוון המוות המתואר, ואמר בהוד: "זה – למוות."

המוות חייך וצחקק קמעה. ל' לא שמע ולא ראה. "אז איפה הוא?" – שאל בדאגה. "מתרחק מהווילון בצעדים קטנטנים" – לאן? – אל הרגליים שלי (ישבתי בכורסא רחבה בקצה החדר שהופנתה אל החלון.

מה לעשות? – שאל שוב ל' בעצבנות. אי אפשר היה כבר לשלוח אותו אל המטבח, המוות הרי לא בא לארוחה ולא לסנדוויץ', אמרתי – הוא מתקרב אל הרגליים שלי, צריך למנוע ממנו לעמוד ליד הרגליים שלי.

המוות חייך וחשף את שיניו המלבינות.

ל' הוציא מהתרמיל את הסידור הלאטיני שלו והחל קורא לאטינית רהוטה של גירוש שדים

המוות צחק בקול.

–         זה לא יעזור, אמרתי, זה מוות שלא מבין לאטינית.

–         לא יכול להיות – ל' נעץ בי עיניים מופתעות

–         יכול גם יכול להיות. זה מוות לאומי. דובר עברית. ליהודים בלבד.

ל' התיישב על הספה מרוב הפתעה.

–         אז מה לעשות? – שאל.

ואני לפתע איבדתי עניין בהצלת הנפש שלי, או הגוף שלי ממה שנראה כהופעה סופית של שניהם. לפתע הפכתי בעל עניין. מאד עניין אותי מהיכן יתפתח הסוף שלי, הרי למרות בריאותי הרופפת למדיי אין סימנים מיידיים לאיזו סכנה אקוטית להימצאותי בעמק הבכא. המוות כאילו קרא את מחשבותיי:

–         המכה בברכיים מאחורה, זו לפני שנה וקצת, זוכר?

–         ודאי שאני זוכר! כאב כאבי תופת חודשיים, היו סימנים כחולים ושחורים. משחות נוגדי כאבים. חלף ושכחתי מזה.

–         כרישי דם לעולם חוזרים – חייך המוות – ועכשיו – אמר ונגע בידו בבהונות רגליי – עכשיו הוא יתחיל להשתחרר… היד השמאלית שלך כבר מגיבה היטב

והרגשתי היטב שהיד השמאלית מאבדת לפתע, הולכת ומאבדת תחושה, נימול, נימול ונפיחות זה מה שנשאר, ולפתע הרחתי את הילדוּת. לא, זו לא הייתה ילדות סמיכה שכזאת של שנות השלושים, אלא השמונים – אבל גם שם נותרו דברים סמיכים להרחה, היכן שעוד לא פשה המחשוב. הריח הפך חמצמץ מתוק,  והרגשתי קור, קור עז עולה לכיוון הברכיים שלי, מנתק אותי מהקרקע.

ולפתע החדר הפך צר וקטן מדיי, רציתי לצאת ולא זעתי ממקומי, ראיתי רק את עיניו המבוהלות של ל'.

מחשבה אנוכית חלפה במוחי. די והותר שנים חשבתי וחששתי, הרהרתי והתעניתי במחשבה על מוות בחתיכות – איטי ומייסר, זוחל ומיותר, מכאיב ורפה, לוחם בגוף שמסרב להיכנע וסופג כשלים… והנה, נראה שיד הגורל משחקת לטובתי – אמנם, חבל, בגיל שלושים ואחת, אבל מה, בחתיכה אחת! בקלות! בחיי, שמוות כזה קל לא הגיע לי, על כן כמו כל מתאוה לדברים שאינו יכול להשיג או שאינם שלו בדין, הושטתי את ידי הבריאה עדיין, הימנית, אל המוות.

–         תשאל אותו משהו – ל' קטע את מחשבתי הכמוסה

–         את מי?

–         נו, נו, את המוות!

–         מה אתה רוצה? – שאלנו אני והמוות ול' כהרגלו שמע רק את שאלתי.

–         בן כמה אהיה כשאמות?

נו, באמת, גם עכשיו. ברגע המכריע – שאלות ילדותיות כל כך – חשבתי.

אולם תרגמתי מפולנית לעברית את שאלתו של ל'.

–         תמות בן 86 – הוא אומר – אמרתי.

–         86? אה, זה הרבה!

–         כשתהיה בן 85 לא תחשוב ככה.

–         גם את זה הוא אמר?

–         לא, הוא אמר שאתה יפה בעיניו, ושהוא לא היה מתנגד…

–         להתעלס איתי? – שאל וקטע ל', שתמיד נטה לשפה מליצית.

–         נניח

–         כמו בעלמה והמוות.

–         רק שהם רוקדים שם.

–         אה – אמר ל' והשתתק.

–         עשה זאת מהר בבקשה – אמרתי למוות בפולנית.

המוות עמד שם והשתהה משהו.

–         למה אתה מהסס? – שאלתי

–         הם טרם החליטו.

למד שמע אותי חוזר על המשפט האחרון ושאל מי זה "הם"

–         אלהים זה תמיד אחד. ימלוך לבדו – אמר ל' בידיעת העניין.

–         לא, צחק המוות, הם זה הם. אלהים זו צורת רבים.

–         קשה לך – פנה לפתע המוות אליי

 

… – קשה לך! – חדר אל אזניי קול מלפני שנים. הייתי בן 15, היה חודש מאי חמים ומיהרתי לקראת חצות הלילה לביתו של חבר שר אז ברחוב שינקין 50. צעדתי ברוטשילד, אחר כך פניתי, חציתי את קרל נטר, מלצ'ט, שינקין…

כשהלכתי ברוטשילד תפס אותי, אני על המדרכה והוא מופנה כולו אליי וממש צועק, כמו ברמקול:

–         קשה לך, אתה!

–         מה? – שאלתי בהיסוס וכבר תפסתי שיש משהו לא מן העולם הזה באיש המכופף הגבוה הזה חבוש כובע הטמבל וחולצה ומכנסיים קצרים של נער, שלא הלמו אותו – הוא היה כבר כבן 45 ולא מגולח.

–         קשה לך, אתה קשה לך עם הרגליים מסכן, מה?

הייתי נבוך. לא חשבתי ולא חשתי שאני מסכן. בטח שלא יותר מהאחרים. ובטח שלא באמצע שדרות רוטשילד.

–         כמו כולם – השבתי, – אני כמו כולם.

–         לא – אמר – אתה ואני מסכנים, קשה לנו. קשה לך וקשה לי. תראה, אין לי בית, אין לי אמא ואבא. אני מסכן. קשה לי כמוך. תן חמישייה…

עבר את הכביש אליי, אני פשפשתי בכיס המכנסיים ומצאתי ארבעה שקלים. נתתי לו.

ראיתי שעיניו "בורחות" לכל הכיוונים, הוא לא ריכז בי את מבטו, אלא את חיוכו המהוסס

–         מצאת! – צהל – קשה לך ולכן אתה מבין אותי. אתה בנאדם טוב אתה. איל קוראים לך?

אמרתי.

–         מוריס! – משום מה כינה אותי. ניסיתי לתקנו, אך ללא הועיל. ובינתיים הגענו אל מלצ'ט פינת שינקין ואמרתי לו שלום.

כששבוע מאוחר יותר פגשתי בו כמעט באותו המקום, והסיטואציה כמעט חזרה על עצמה (בתוספת "קשה מאד") שאלתי חברים מיהו האיש. כולם ידעו.

הוא היה אגדה תל-אביבית, בדומה לבחורה ההיא שקופצת היישר אל תוך רחוב בוגרשוב מלא התנועה בשמלת כלולות. יש לשער שהיא כבר בת חמישים ומשהו. כשהייתה בת עשרים החתן שלה נס על נפשו מפני החופה. באותו היום נטרפה עליה דעתה ומאז היא קונה שמלות כלה ומטיילת ככה במרכז תל-אביב עם קפיצות לסירוגין באמצע כביש הומה מכוניות.

לחתנים אין אלהים.

ולאלהים אין לב.

אז הוא היה הכוכב של שינקין והסביבה.

ילד מבית טוב – אמא מהנדסת, אבא פקיד ממשלה במשרד החוץ. הלך לצבא כמו כולם.

ובמלחמת יום הכיפורים חזר אפילו מהמלחמה. עם הלם קרב. וסכיזופרניה.

הוריו אהבוהו עד כלות, דאגו לו בכל לשון ועין של דאגה. הכינו לו. רחצו אותו. נעלו את נעליו.

תש כוחם, והם הלכו בדרך כל בשר. אמו לפני מותה מינתה אפוטרופוס. הכסף שהורישו לו היה רב מאד, אלא שהוא לא הבין בכסף.

אבל האפוטרופוס הבין. וביום מותה של אמו הוא, הילד המבוגר נותר רעב. וכך גם ארבעה ימים מאוחר יותר.

לא רחצו אותו יותר

לא סרקו את שיערו.

וביום השביעי הוא נזרק מהדירה, הבין שעליו ללכת לקבץ נדבות. קיבל מהאפוטרופוס 1000 שקל בחודש, לפעמים פחות. זה מתוך המיליונים ששכבו עתה בחשבונו של האפוטרופוס.

הוא כופף את קומתו.

רגליו כוסו כיבים מוגלתיים.

הוא אכל מה שבא ליד. פעם בכמה ימים.

שנים עברו.

מישהו ראה את העוול, ועשה סדר עם האפוטרופוס – נראה שהושיב אותו היכן שצריך והשיב את רכושו של הילד המבוגר, שזכה שוב בדירה המרווחת אבל לא מצא בה את מקומו.

לא חשתי מבוכה יותר. היה רואה אותי מרחוק, צועק:

–         מוריס, מה, מסכנים אנחנו? לא? קשה לך, תראה איך אתה הולך, תראה ממש קשה לך.

–         גם לך קשה – השבתי. והייתי נותן חמישייה, שתמיד  שמחה אותו מאד.

חלפו עוד כמה וכמה שנים.

הייתי כבר סטודנט לתואר שני, ישבתי בבית קפה תל-אביבי ברחוב יהודה הלוי וחיכיתי לפגישה חשובה.

ראיתי אותו מרחוק. לבוש מעיל מרופט ותחתיו חולצת T מלוכלכת שהייתה פעם לבנה. את דש המעיל החזיק בשתי ידיו, וחשף מכנסיים דהויים מרופטים ומחוררים.

עד מהרה ראה אותי, אלא שעיניו היו לא ממוקדות, הזקין ואיבד את הריכוז. הוא התקרב אל השולחנות, והתיישב אל אחד מהם בכבדות, ממש לידי. הביט בי עוד פעם. במבט נחרץ יותר. ויותר. והנה לדקה הברק בעיניים שב אליו, הוא כמעט צעק בקול צרוד: – "מוריס!" ופתח:

–         אנחנו מסכנים אנחנו, אתה ואני.

–         כן, מסכנים – השבתי – שב בנחת, קרא עיתון, להזמין לך משהו?

ועוד טרם הספקתי להציע לו משהו באמת, נפתחה דלת בית הקפה, יצא ראש משמרת המלצרים וצווח על הילד המזקין:

–         לך, לך, הסתלק מכאן יצור מלוכלך! אתה מפחיד את כל הקליינטים!

הקליינטים הקבועים נותרו לשבת במקומותיהם, מפוחדים דווקא על ידי ראש המשמרת.

–         תולעת שכמוך – אמרתי בשקט.

–         מה אמרת? – אמר ראש המלצרים – אתה מדבר אליי?

–         תולעת שכמוך! יצור נאלח ושפל! כן, אליך אני מדבר! מה, מה אתה שווה לידו? מה עברת בחיים שאתה מתייחס לבני אדם כמו לחיות? ומי אתה בכלל, חתיכת דגנראט?

ראש המלצרים הסתתר בבית הקפה.

הילד המזקין הביט על הדלת, ועליי, ושוב על הדלת, והחל לרעוד. בתנועה אחת שפך את מה שהיה מוסתר במעין שק מדש מעילו – הר שלם, מאות רשות של מטבעות כולם בני עשרה שקלים נחתו על השולחן, והוא החל לזרוק עליי את המטבעות כמו שזורקים סוכריות על החתן בחופה, או על בר מצווה…

בכה בכי תמרורים, וממה שהצלחתי להבין מדבריו:

אתה… כל השנים…. היחיד ….שהגנת עליי!!

קירב את גופו אליי, ואני לא ראיתי דבר מרוב דמעות, ורק חיבקתי אותו חזק ככל יכולתי, חיבקתי את הגוף המיוסר הזה, ליטפתי את ראשו….

 

…. ידו של ל' ליטפה את ראשי. בוודאות. ברוך. פתחתי את עיניי. המוות עדיין החזיק בכף רגלי, אולם יד ימין שבה לאיתנה. מבטי נפל על הכוס של המוות – התה השחור הפך לבן אפור, כאילו עירבבו בו אבק גיר ואפר סיגריות.

לא, את המוות הזה אני חייב להשיג! זו ההזדמנות שלי למות תחת קורת גג! לא מתחת לגשר!

אני חייב!

–         תאמר לו שאני זקוק לך… וגם אחי… וגם אמא שלך…

–         אתה כבר אומר לו, הוא מבין פולנית.

–         אבל אמרת שזה מוות עברי!

–         מה, אין יהודים שמבינים פולנית? יש גם כאלה שמבינים סלקטיווית…

–         הם, הם שם החליטו שלא לקבל אותך בינתיים – אמר המוות – זה לא הזמן.

–         ומה עם הכריש דם? – שאלתי באכזבת מה, כשחשתי שהמוות הקל מתרחק ממני.

–         הוא יהיה בסדר – אמר. נתראה בעוד עשר שנים בדיוק. אבוא לבקר.

אמר והתיישב על אדן החלון, התעטף בווילונות. ל' הביט במראה ולפתע ראה חלק מרגלו של המוות, מה שלא הבחין בו כלל לפני כן. החל לרעוד, ולשאול כל חמש דקות האם המוות עוד כאן?

שתינו תה בשתיקה. כל חמש דקות אישרתי שוב באוזני ל' שהמוות עדיין כאן, צופה בנו לוגמים את התה.

–         אתה יודע, זו ממש חוצפה – אמר ל'

–         מה?

–         למוות יש הרבה עבודה, והוא יושב ומתבטל פה איתנו.

–         זה מוות עברי – השבתי

–         אז מה?

–         זה פולין. אין הרבה יהודים, לכן החופשות רבות למדיי.

 

 

[וורשה, 18 באפריל 2010.]