היישר מן הגלות/ הבלוג של בוריס גֶרוּס מתרגם, סופר, מסאי, משורר, חוקר תרבות, מוסיקולוג
אני אינני נוהג בדרך כלל להעלות דברים של אקטואליה בבלוג זה – הוא מוקדש בעיקרון לספרות, לתרגום או ליצירה מקורית משלי…. ואולי טוב שכך – קודם כל אני לא מאלה שחושבים שכל הגיג שלהם חייב להגיע אל הקורא בצורה נקייה וטהורה. אם בכלל על ההגיגים להגיע אל הקורא, מוטב שיגיעו דרך הספרות, מבלי לאלץ את בעל הדעה – הסופר – להיכנס אל אינסוף הדברים שיש להגיב/להשיב/לדון בהם.
אינני יודע, אולי זה מצב החירום הרפואי שעברתי לא מזמן, ושהעמיד את חיי בסכנה מיידית – אולם יש דברים שאי אפשר לעבור עליהם על סדר היום.
היום (כיפור תשע"א) יעל ישראל היקרה הפנתה את תשומת לבם של קוראי פייסבוק לסרטון מיוטויב, ובו תיאור מפורט ומלא גאוות יחידה ישראלית, של זוג שנוטש את החתול הביתי שלהם למוות ארוך ומיוסר ברחובות….
הנה הקישור: – http://www.youtube.com/watch?v=sjPDHr3kQ9o&feature=player_embedded
וטוב עשתה כשהפנתה…
כן, אני אוהב מאד חיות.
כלבים וחתולים. ולא רק.
אוהב גם בני אדם. גם אלה שלא השיבו באותו מטבע.
לא, אינני שייך לשום ארגון של הצלת חתולים, ואינני מרחם על חתולים יותר מאשר על בני אדם – אלה ואלה ראויים לחמלה ולרחמים בעת צרה, אחד לא פחות מהשני…. והיגע ראוי למנוחה שתגיע אליו, והצמא במדבר – למים חיים…
אלא שהסיפור הזה הוא סמל. כי אצלנו בישראל לא זורקים רק חתולים חסרי ישע מהבית – זורקים גם בני אדם, ובלא להניד עפעף. והארץ מלאה עד להקיא בטיפוסים איומים, גסים ואלימים, בעלים של נשים שגם הן נראות כמו גברים מיחידות השדה בצבא, שרומסים וחומסים כל חלקה טובה.
הטיפוסים הללו הם נותני נטון באוניברסיטאות שלנו, בבתי הספר שלנו, בעסקים ובממשל שלנו, במערכת הרווחה שלנו ובתרבות שלנו. תרבותנו מצטיינת בלייצא את הבופור עם הטנקים והמלחמות, והיצירה האמיתית, המוכעת לבעיות האמיתיות של האדם נשארת בצל.
וקשה, באמת קשה לעבור את חומת האלימות הזאת, האיוולת רוע הלב והטמטום. תוך כדי ריפוי ביקרתי עתה בארץ, ולצד סיוע שזכיתי לו מצד אנשים שהבינו את מצבי ועזרו, זכיתי גם לראות את כיעור האלימות הישראלית הזו במלוא הדרה.
רוב האנשים בעלי הלב בארץ (הם בדרך כלל לא בעמדות מפתח ואינם קובעים את הטון) ודאי יבינו בדיוק מה משקלן של ייללות החתול הנזרק מהבית, לב נזרק יבין לנזרק….
אולי פשוט תודה לחברים ולחברות שתרמו לך מכספם באמצעות רן יגיל
ויום אחד בשנה לא תביא טרוניות נגד האלימות והאלימים אשר בינינו.
לב טוב לך!
אל תדאגי, אני מודה להם והודאתי להם גם באופן פרטי וגם בפומבי. ומעומק הלב. אבל את הבעיה הכללית אין זה פותר, וגם תגובתך המלומדת איננה מעידה על אהבת בריות מיוחדת. לצערי. צום קל!
הגאון הרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בעת ביקורו בגרמניה הארורה, ראה באחד הספסלים אשר בשדרה אשה אוחזת בידיה כלבלב חמוד ומנשקת אותו. הרב המזועזע נזכר בפסוק:"זובחי אדם עגלים ישקון" ואמר אז למלוויו, שנים לפני שפרצה השואה את המשפט הידוע:"במקום בו מנשקים בעלי חיים אפשר ויזבחו בני אדם".
כולנו יודעים שאהבת החיות שיצאה מאירופה ואסרה גם את השחיטה הכשרה אגב כי מצאה אותה אכזרית, לא מנעה מחיות הטרף האנושיות להתעלל בבני עמנו במהלך כל הדורות. ואתה כיליד אודסה יודע בודאי לא מעט הסטוריה של בני עמנו שחיו באוקראינה והיחס לו הם זכו מדי המקומיים.
אז על מה כן אנחנו מצווים כיהודים? הדאגה לבני החיים מקורה בהכרת הטוב. בעלי החיים נועדו לשרת את האדם, ועל האדם להכיר להם טובה על כך.
אז מי שמנשקת כלב ומעלה אותו לדרגת אדם חושדים בה כי אינה מבדילה בין אדם לבהמה וכי יום אחד עתידה להתייחס גם אל האדם כאל בהמה.
זה למעשה מה שקורה בימינו, הדאגה העודפת לחתולים כלבים ושאר בעלי חיים אינה הדאגה לה הצטוונו בתורה, אלא היא דאגה מזוייפת. דאגה המעלה אותם למדרגת אדם, ולא פלא לכן שיפה תארת איך היחס לאדם הוא בשפל המדרגה.
יחס לזקנים בחברה, לנכים, לניצולי שואה, לילדים ממגזרים לא אהודים ופופולריים על הרוב המתנשא (המגזר הערבי, המגזר החרדי, ילדי האתיופים, ילדי שכונות מצוקה וכו' וכו'). כמובן גם היחס לקשישים.
יש משהו בדבריך, צריך לדאוג לחיות משום צער בעלי חיים ונצטווינו על כך ,ראי פרשית שילוח הקן
אבל לא נכון להעמיד חיות במדריגה של בני אדם, כי מותר האדם מן הבהמה
ומנגד כל מי שמתאכזר לבעלי חיים סופו הוא מתאכזר לבני אדם,
ואכן בוריס לפעמים לא נעים בלשון המעטה לגור בסבך הג'ונגל האנושי
שנה טובה יותר אופטימית
ובריאה
לגמרי, בוריס. לגמרי.
בעולמנו לא חסים על בני אדם, קל וחומר על חיות.
רפואה שלמה שלמה.
ותחזור לפרסם מתרגומיך המעולים ומפרוזתך היפה.
טוב לראותך שוב
מאחלת לך שנה טובה ובריאה