ויזת כניסה – פרק נוסף…

הנה, פרק נוסף מרומן שבכתובים שלי, "ויזת כניסה".
אשריכם שזכיתם, קוראי היקרים – יצירתי מתפרסמת כאן חינם אין כסף – כבר עייפתי  לציין כי הרומן יראה אור אוטוטו…. נראה הדבר כי ההוצאה מחכה עד שאהפוך לקלסיקון הספרות העברית על ידי מוות בחו"ל (עיין ערך ביאליק) ועל כן היא משהה את הפרסום כל כמה שניתן…. 
לפני חודשיים שלושהה כמעט והגשמתי שאיפה זו, וככל שהעניינים נראים עתה, לפי התקדמות הריפוי – בפעם הבאה בטח אצליח לעמוד בציפיות…

אז הנה….

בוריס גרוס, ויזת כניסה – פרק נוסף…

בקיץ 2000, תשע שנים אחרי העזיבה, שבתי אל עירי לֿ28 ימים. באתי לאודסה באמתלות שונות, לצורך סידורים שונים, אבל המטרה העיקרית הייתה אחרת, אף כי לא מיד ידעתי להגדיר אותה במדוייק. מה חושב אדם שבא למקום הולדתו, עיר ילדותו הלא מרוחקת עדיין, כמעט עשור אחרי שנקטע לחלוטין הקשר שלו עם כל מה שהיוותה? האם הילדות הזו התרסקה לחתיכות קטנות כמו ברית המועצות שבה נולדתי, ופיסות ממנה שטות עדיין על פני השטח כמו קרח שבור על פני אגם? היה עליי לפתע, גם בלי רצוני המודע, לשקוע שוב אל המקום בו נולדתי, ותוך גילויו מחדש כאילו לעמוד מהצד, כמי שבחר בלי שנתנו לו לבחור, ולהתבונן על העיר שלי, שהכרתי בה כל אבן, שמשך תשע שנים לא מצאה לנכון לקרוא בשמי, חיה את חייה בלעדיי. עכשיו הגיע הזמן לומר לה בצעדי רגליי מה עבר על שנינו ולהשוות עמדות. למדוד את הזמן. לאסוף שברים.

וימים שלמים התהלכתי ונסעתי בעיר המוכרת כל כך, דרכתי על אבני המדרכה שפסקו כבר – כך נראה – להיות שלי. חיפשתי איים של ילדות במקומות המוכרים – אלה הבטוחים. אך ברובם הביטה בפניי עיר אחרת, זרם אחר של מכוניות, נופים אחרים מהחלון, שלטי חוצות אחרים. בתחילה בכוונה נמנעתי מלבוא אל הבית בצ'לוסקינצב. כמישהו שמפחד לראות את אהבת נעוריו שנים אחרי הפרידה. התחלתי מהקל אל הכבד. פסעתי לאורך רחוב דריבסובסקיה, שקפיטליזם – האונס המתפרץ הפך אותו למדרחוב ממוסחר, אבל ניתן עוד היה לראות את העבר הסובייטי המפואר – רק חזיתות בתי המסחר הגדולים שופצו, כל החזיתות האחרות שמרו עדיין על הזנחה מקסימה שהכרתי גם בילדותי. באמצע הרחוב, תלוי על וויי מתכת גדולים בין החזיתות של שני בתים התנוסס שלט כתום ענקי עם הכתובת האוקראינית Любить свою Україну! – "אהבו את אוקראינה שלכם!" וסמל המדינה – הקלשון האוקראיני בצדה. אודסה, שאף פעם אי אפשר היה להגדירה כחלק ממדינה כלשהי, שחייתה להכרתה באקלים חברתי ותרבותי ייחודי ונפרד הייתה עדיין שרויה בקונפליקט פנימי לגבי השתייכותה הממלכתית. אזור הסחר החופשי שהוכרז עוד בימי הקיסרות הרוסית – ולא הצליחו לבטלו למעשה גם בתקופה הסובייטית – עודד רוח מקומית של חופש מחשבה, חופשֿאהבה, פשע מתוחכם ומשתולל, ופריחה תמידית של האמנויות והספרות, על רקע תסיסת המוחות הבלתי נדלית – בריכוז ואיכות שלא נראו בחלקים אחרים של האימפריה – הרוסית או הסובייטית. אודסה משכה גם ב"שיק" של תחושת ה"פעם" הלא מוגדרת והחמקנית, זו של אירופה חסרת הדאגות. אף אחד לא יכול היה להגדיר מהו ה"פעם" הזה, אך שכן שם משהו שהיה שם גם לפני מהפיכת אוקטובר, והרי כילד כל ההסטוריה בעיניי נחלקה לזו שלפני 1917 – הזמנים העלומים שיש לחפש היטב אחרי סימניהם המוסתרים – ואחריה. אוקראינה העצמאית גם היא איננה יודעת להשליט באודסה סדר יום שיתאים לה. העיר נותרה חוף מבטחים של חופש ספקני ונהנתני, שלא מתעניין במה שיאמרו בבירות העולם. אך הנה, העיר זכתה שוב לתזכורת מידי הפרסומאים של השלטון המרכזי בקייב. וכאן התחבר חוסר הבטחון של המדינה האוקראינית הצעירה עם חוסר הבטחון הישראלי, שדורש גם הוא הוכחות נאמנות ואהבה חותכות למדינה על כל צעד ושעל מהאזרחים, שרובם פשוט ממהרים לעבודה תחת קירות מלאים בשלטים והצהרות. 

העירייה, שכל מאווייה החל מקריסת השלטון הסובייטי והכרזת העצמאות נתונים למשיכת ההשקעות – השקיעה רבות בשיפוץ חזיתות הבתים ברחובות הראשיים, המתוירים מאד. בתי הקפה עם השמשיות הצבעוניות (קפה – בשתי הריבנה וחצי – חצי הדולר) ועם הויטרינות המדיפות הרגשה של הסטריליות הגלובליסטית, ובהם תערובת של תיירים גרמניםֿיאפים ותרמילאים פולנים צעירים, שיכולים לנשום במחיר מציאה את רוחו של ה"מזרח" הדועך ביופי סנטימנטלי. המדרכה ההולנדית רוצפה באבני מדרכה תוצרת ישראל, וכמו בישראל – השורשים האיתנים של עצי האלון בני המאתיים הרימו אותה ויצרו מהמורות בנויות היטב, איים של נורמליות אודסאית בזוהר הקפיטליסטי המתויר. אבל אם פונים לרגע הצידה מהרחובות הראשיים, ממש אל הרחוב הצדדי הראשון – המהמורות, שכה הכרתי מילדותי, משום שגם בתקופה הסובייטית לא הוקצה כסף לתיקוני המדרכות והכבישים, שולטות בשטח. וכמו שהיה אז, אם בקיץ נדרשת מיומנות אולימפית כדי לחלוף את המהמורות מבלי לנקוע קרסול, בסתיו המשימה הופכת לתחרות שחייה כמעט, שמסתיימת כמעט תמיד בכשלון התושבים – אפילו המיומנים שבהם – שנותרים מאחור בשלוליות הענק המכסות את מחדלי הענק רבי השנים של העירייה. אני פונה לרחוב הצבא האדום לשעבר – היום – "מותו [של אדוננו]". ישו הבלונדיני נכנס שוב בבטחה לחיי הרחוב של הקתדרלה, כפי שהיה שם לפני המהפיכה הסוציאליסטית.

אני פוסע בצעדים בטוחים על מדרכה כה מוכרת – בין המאפייה שבה נהגנו לקנות כיכרות לחם עבות וכבדות – הלחמניות הטריות מסודרות עתה למופת, למשוך את הקונה הבררן, לבין חנות ה"בוקיניסט" שבילדותי העברתי שם שעות בעלעול בספרים עתיקים – המוכרות הרשו לילדון החמוד לעשות זאת, משום שאולי ראו זיק של עניין אמיתי לנגיעה בהיסטוריה – עדיין עומדת על תילה, וזה סימן מעודד. בניגוד לעבר בצהרי היום היא ריקה מקונים. חלונות הראווה המפוארים של חנויות הבגדים והעור היוקרתיות, שקמו על יגון ההתפוררות של חנויות המזון הסובייטיות שנסגרו ברחוב בתחילת שנות התשעים לא יכולים להסתיר את הלאות המסויימת השורה בו. ואולי דווקא הלאות הזאת, המהמורות והקתדרלה הם כל מה שנותרו מילדותי, שלא משתקפת ודאי משלטי הפרסומת הענקיים המסתירים את קירות הבתים המתקלפים. אני חולף ליד הקולנוע “Зірка"[1] – שממה ובדידות נובעים מחלונותיו הנעולים. אין שומרת בכניסה. החלונות המוגפים מזמן בקופות מסמלים סוף תקופה. זכרוני לא מטעה אותי כשאני רואה לפתע פאטה מורגנה של תור ארוך של ילדים, המנסים להיכנס אל סרט אמריקאי שמוגבל לגיל 17 ומעלה. השומרת בכניסה התגוררה באותו רובע, הכירה את מרבית הילדים והתמודדה איתם בהצלחה במשפט הקצר "תיכף אספר את כל זה לאמא שלך!". באמצע שנות השמונים, יחד עם התחממות היחסים עם ארצות הברית והפרסטרויקה בתי הקולנוע הסובייטים הוצפו בתוצרת אמריקאית סוג ד' – סרטים עם צ'אק נוריס וג'קי צ'אן הוקרנו עד מוות, במחיר כרטיס השווה לכל נפש – 10 קופיקות. ואמנם כל זה משך קהל בעיקר של ילדים חסרי מנוח שהשתוקקו להביט באורח החיים הזר, מתוך ציפייה נסתרת לסצינות אלימות רוויות דם ופעילות מינית נועזת. בזו האחרונה נתבדו ציפיותיהם – גם הרומאנים הקולנועיים של צ'אק נוריס או ג'קי צ'אן לא שידרו שום מסתורין מיני מיוחד. ההצפה המוחלטת של בתי הקולנוע של המולדת בתוצרת אמריקאית זולה נמנעה בהחלטה העקרונית של הועד המחוזי של המפלגה להגביל את ההקרנות הללו לפעמיים ביום – באחת ובארבע אחרי הצהריים, כאשר שאר מועדי ההקרנה נותרו שמורים לקולנוע הסובייטי ולמעט קולנוע צרפתי. בכל המקרים בית הקולנוע של הרובע שלנו היה מלא תמיד מפה לפה.

ועתה אין מפלגה ואין הגבלות הקרנה – אך נראה שבית הקולנוע של ילדותי נועד להריסה בנוף השחרור החדש.

רגליי הלא ממושמעות פונות סוף סוף – רק בשבוע השני של ביקורי – לרחוב המוכר כל כך, שעל סף הפנייה בו נראה שאפשר להביט לאורכו בעיניי ילדותי. חשתי את קצב ההליכה המוכר על המהמורות של האספלט הישן של המדרכה – הכביש עדיין מרוצף באבני הבזלת הישנות, שזוכרות עדיין את כרכרות המאה התשעֿעשרה. כאן נפלתי לא פעם נפילות תיאטראליות מאוד, שרטתי עד זוב דם את הברכיים ופרצתי בבכי כן שלא מסתירים שרק הילדים יכולים לבכות. כאן ראיתי לראשונה את פריחת עצי השיטה, שהסתירו אז בצילם את מחצית הרחוב – היום אין להם כמעט זכר.

בצעדים זהירים המשכתי להתקדם. הנה, אני מגיע כמעט לפינה של רחוב טיראספולסקאיה, בימי ילדותי – רחוב ע"ש שנת 1905. קווי הרכבת החשמלית עדיין קיימים ואותו קו 2 חולף כרגע ומרעיד את אבני המדרכה רעד קל ונעים. את הצליל של הגלגלים לא אשכח עד יומי האחרון – קרבת הקווים גרמה לו להישמע לאורך כל ילדותי. הנה, אני בפתח השער של הבית בצ'לוסקינצב 39, היום קוזנצ'נאיה. שער הברזל האימתני של ילדותי הוסר, והכניסה נקיה אך מיותמת. אני מציץ פנימה – מכוניתו הישנה של השכן מלמטה שחנתה בחצר ממש, חרף מחאותיו של ועד הבית, נותרה במקומה – החלודה המכסה אותה מעידה שהפכה לאנדרטת הזנחה אילמת. תיבות הדואר מצד שמאל, ששרדו כמה וכמה התקפות של בני נוער משועממים בימיה של ברית המועצות, לא עמדו בוונדלים החדשים של העצמאות האוקראינית – נותרו מהן גרוטאות חלודות תלושות למחצה, שרק הזכירו מרחוק את יעודן הראשוני. אני נכנס בשער, נעמד באמצע החצר ומביט למעלה, לעבר החלונות בקומה השלישית – תריסי העץ מוגפים, המרפסת ריקה. לא העזתי לעלות לדירתנו הישנה. כוחי לא עמד לי בביקורי הראשון שאחרי העזיבה. בחרתי בטקטיקה אחרת – דירתו של חבר ילדות רודיק מוקמה בקומה השלישית של האגף השני, וחלונותיה פנו ממש לעבר חלונותינו. החלטתי לעלות אליו – מבלי להודיע מראש על בואי. לא ראיתיו מאז עזבנו ולא שמרנו על קשר. לאט ובזהירות עליתי במדרגות השיש הרחבות לקומה השלישית, עמדתי כמה שניות ליד דלת הכניסה המאסיבית, וצלצלתי. כעבור כמה רגעים שמעתי רחש קל, את צליל המפתח והבריח הנפתחים וראיתי לפני גבר שחור שיער, יפה תואר, המביט עליי כמה שניות בפליאה – "כן, בבקשה?". לגופו היו רק תחתונים, הוא יצא על רצפת חדר המדרגות יחף – למרות שהשעה היתה כבר 11 בצהריים נראה שהערתי אותו אחרי ליל נדודים. למרות שעברו שנים ובגרנו, והגיוני היה לראות דמות גברית שכזו בפתח הדירה, התת מודע של המהגרֿגולה החוזר לחברי ילדות מלא עדיין בתמונות מאז, והתקופה שחלפה עושה את ההבדל המכריע שטופח עתה בפניי. הטפיחה הייתה בלא ספק לטובתו – עמד מולי כליל יופי, והביט בי בעיניו הירוקות. אמרתי רק: "לא מזהה?" הוא שפשף את עיניו. שוב. עמד נדהם. "בוריס?!" "הוא ולא אחר". מיד אחרי זה, בלי שאתכונן, מצאתי את עצמי עמוק בתוך חיבוק ידיו החסונות, נעניתי לו ללא היסוס וברצון – לא ציפיתי רק שיציף אותי זכרון פיזי כל כך של שנתי האחרונה באודסה, שחשתי בחיבוק הזה לא פעם בנסיבות אחרות.

***

בפינת הרחובות טיראספולסקאיה וצ'לוסקינצב ניצב לו בית מרקחת מספר חמש. גם בשלהי התקופה הסובייטית הוא שידר אווירה נושנה של רוקחים שערבבו את המרקחת במו ידיהם. ארונותֿהאלון עצומי הממדים, עם ויטרינות בהן מוקמו כל פלאי הרוקחות וגם חפצי נוי שונים – משקלות מזעריות ומאזניים לשקילת המשקלים הקטנים ביותר, שבהם השתמשו גם התכשיטנים. כל אלה הכניסו את המבקר באווירה תלושה למדי של פעם.. רק הקופה הרושמת המגושמת החצי אוטומטית הזכירה בימי ילדותי שאין נמצאים בעולם אגדות מריח ריח יודין או קמפורה, אלא באמצע אודסה, ברית המועצות.

עכשיו ברית המועצות הותירה אחריה געגועים בדמות סמל המדינה עצום הממדים והמחליד שלה על גג בניין תחנת הרכבת הענק (לא היה תקציב להוריד), המהמורות, הדגלים האדומים רק ביום הנצחון בֿ9 במאי (מי שנלחמה בנאצים וניצחה הייתה ברית המועצות, ואפילו ההיסטוריון החדש החלקלק ביותר לא יכחיש זאת) וחלק מהקופות הרושמות הישנות, שנפתחות עוד לקול צלצול רענן.

כשפסעתי את צעדי הראשון כאדם בוגר אל תוך בית המרקחת המוכר כל כך, הרגשתי שעם סגירת הדלת חציתי את סף התקופות. הריח, הרהיטים וצליל הקופה הרושמת היו זהים בדיוק למה שזכרתי, ולרגע רציתי מאוד להשהות את הזמן, לא לשחרר אותו שינוס לחופשי דרך חלונות הזכוכית אל רחובותיה של העיר השונה כל כך, המנוכרת מכל מה שידעתי. הגעתי לפתע לאי ילדות, שהירק בו לא נבל, לא פשה בו רקבון הזמן וההתכחשות לעבר הכל כך לא רחוק עדיין. בו קשיי החיים עדיין היו בחוץ, בעתיד, כאילו לא חלף זמן שאין להשיבו. הבטתי על הרוקחת – זו אותה האשה שהכרתי בילדותי. היא הביטה בי בסקרנות, כאילו ניסתה להיזכר במשהו, נראה שדמותי הזכירה לה בכל זאת איזה זכרון עבר חולף. אלא שזכרונות אחרים מהעשור שחלף כנראה דחקו את רגליו של הזכרון הקטן הזה מראשה, אני קניתי איזה דבר פעוט ולא אישרתי במאום את הרהוריה.

כשבלית ברירה יצאתי שוב אל הרחוב ההומה ושמעתי את הצלילים הנעימים והקצביים של המכוניותֿהחשמליות החולפות, התברר לי שהקסם לא פג. בניגוד לכל תכנית קודמת – הייתי אמור לפנות ימינה בטיראספולסקיה – פניתי שמאלה וחיש מהר, רגליי נשאו אותי בבטחון בכיוון כה מוכר. ולרגעים ספורים, בלי לתת לעצמי דין וחשבון על המתרחש, מצאתי עצמי מובל אל כתובתנו הישנה ההיא, מעבר לפינה, באיזה בטחון מטורף שעדיין מחכה לי שם מישהו. ולרגע קט רגליי היו שוב רגלי הילד ההוא, ברחוב הצפוף מעצי השיטה, שלרגע נכנס אל בית המרקחת לקנות זוטא שאמו אמרה לו לפני רגע. והקסם היה שלם, עגול, שטוף שמש. אז פרצתי בבכי ללא בושה. לא בכיתי כשראיתי כילד בן שתיםֿעשרה את רחובותיה של עירי מתרחקים מחלון הרכבת – אז כולם היו בטוחים שלתמיד, שהחזרה לא תתאפשר, שהאימפריה הסובייטית לא תאפשר לעולם שום ביקור, לאף אחד מהעוזבים. (עוד לפני סוף אותה שנה גורלית, 1991, האימפריה תמות מוות פתאומי, ואפילו לא תאסוף אבלים סביב ערש הדווי שלה). מסביבי, בקרנות עמוסים אנשים וחפצים, התגודדו דמויות בוכיות, שהפנו את בכיים לאלה שהתייפחו מעבר לחלון – כפי שמבכים מתים. אני הבנתי את הבכי הזה, חשבתי גם על המשמעות של המילים "לעולם", "לתמיד", "לנצח". ואולי הייתי מוכן לפרוץ בבכי רק ממראה בכיים וכאבם של כל האנשים הללו, והבכי התגבר והלך כשהרכבת זזה ממקומה. אלא שאז, לבן השתיםֿעשרה המילה "נצח" לא נקשרה אוטומטית למוות, להגבלת הזמן האנושי, לימים שמצטברים לשבועות ולשנים. לא לעובדה שלחיים אין טלפון בשירות לקוחות שאפשר להתלונן ולקבל את התשלום בחזרה, כי בחיים, כפי שאמר שכננו האודסאי שעישן בשרשרת, התשלום נגבה במלואו גם אם הסחורה לא מסופקת.