יהדות, יצירה, אדם קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים
לקראת סוף השבוע, גם סיפורו של סרן גולן מגיע לסיכום.
זהו סרן גולן, פרק ח, מוטי לקסמן
לאחר ההחלמה ייעצו בבית החולים לאמא שלי, להיזהר לא לדבר איתי על הטראומה שעברתי, ואם אפשר גם לא לתת לי להתקרב לערימה. "זה עלול לעורר בילד טראומה מחודשת, פחדים ותסביכים", כך אמרו המומחים מבית החולים.
אני, ברור לא שמעתי על כך, לא ידעתי על "הסכנה" הזאת.
אמא היקרה שלי ואני בן השלוש חזרנו לקולחוז. האמא לא ידעה איך היא תוכל להשגיח עלי כל הזמן, היא הייתה עסוקה בגרוד העולם למציאת שיירי מציאות לחיינו. היא פנתה למשפחה יהודית נוספת, שברחה מפולין, והתגוררה בחצר סמוכה וביקשה שבָּאשְׁע’לֶה שלהם בת השש תשחק אתי ותשגיח עלי.
בָּאשְׁע’לֶה הסכימה, גם אני לא התנגדתי.
בוקר אחד, כשלא שמו לב, יצאתי לחצר, הערימה החמה הייתה מונחת במקומה. לא הייתה נפש חיה. בעצם זה לא מדויק (זה נודע לי אחר-כך), כי הילדים שאיתם שיחקתי בעבר והם עודדו אותי להיכנס לערימה החמה, צפו בי מבעד לחרכי הדלתות והחלונות. הוריהם אסרו עליהם לצאת אלי, לאחר מה שקרה.
התקרבתי לערימה, בחנתי אותה היטב והתחלתי ללכת סביבה, תוך שאני אומר לעצמי, ממש כמו מנטרה "איך בין הַארְץ", "איך בין הַארְץ". הספקתי להשלים הקפה אחת ואז שמעתי: "לְבאיב, תיזהר אסור," (את זוכרת? כך קראו לי אז), בָּאשְׁע’לֶה, לקחה את ידי והכניסה אותי הביתה.
"למה אסור?" שאלתי.
בָּאשְׁע’לֶה שמעה משהו, אבל הבינה שאסור להתקרב, ובעיקר אסור לדבר.
אז היא שתקה.
כך חלפו חדשים אחדים עד לגמר המלחמה.
מספר חדשים לאחר מכן, הוסענו אמא ואני, ושאר הקרובים והיהודים האחרים, בעגלות לקגן. שם עלינו על רכבת שהסיעה אותנו למחנה פליטים וינצהיים בגרמניה.
הנסיעה ארכה כשבוע.
אני חזרתי מידי פעם על המנטרה שלי "איך בין הַארְץ". אמי כבר התרגלה, אבל אז הבחינה שבין נוסעי הרכבת ישנו גם רֶבֶּ'ע, היא החליטה להיוועץ גם בו.
הַרֶבֶּ'ע, שמע בעניין רב את הסיפור על מה שאני ממלמל, ואורו פניו: "ממש יד אלוהים, וודאי, לא צריך לקרוא לילד לְבאיב אלא בלשון הקודש לֵב, ממש לֵב".
אבל גם הוא בעצם לא הבין מה קרה.
הסבירו לי שהַארְץ זה לֵב בלשון הקודש, ויקראו לי כעת לֵב, לא הבנתי בדיוק אבל לא התנגדתי.
במחנה הפליטים בוינצהיים התחלתי ללמוד ב'חדר' בגיל ארבע."
קולו נעצר, הוא השתעל פעם פעמיים והמשיך.
"את זוכרת שבָּאשְׁע’לֶה לקחה אותי מהג'יפ עם השוטר הגרמני? זו אותה בָּאשְׁע’לֶה ששמרה עלי באוזבקיסטן לאחר השריפה, אני לא יודע עליה כלום. עד היום אני לא יודע איפה בָּאשְׁע’לֶה."
היה שקט, תרצה, בעיניים דומעות, חיבקה אותו חזק חזק.
עברו דקות אחדות, סרן גולן ליטף את ראשה ואמר: "את יודעת, זו הפעם הראשונה שסיפרתי על-כך למישהו, אל תספרי לאף אחד, טוב?"
"טוב, טוב שסיפרת. גולן שלי מרגע שראיתי אותך הרגשתי שאתה נושא בתוכך המון".
"אוי תרצה, הייתי מעדיף זכרונות אחרים".
"זכרונות לא בוחרים, ותראה מהשמיים עזרו לך…" תרצה לא הבינה איך היא פתאום אומרת דבר כזה.
"טוב, תרצה אני אסע לנוח בבית ובערב אני אקח אותך אלינו, טוב?"
"כן אני אשמח," היא חתמה בנשיקה ויצאה לכוון משרדה.
<>
סרן גולן שטף את פניו והתחיל לארגן את המפות ואת הסיכומים הראשוניים לפעולה הלילית.
הוא התקשר לרס"ר ושאל אם כל החיילים הלכו לנוח ואם הציוד מטופל כהלכה.
הרס"ר החל לפרט, לפתע הוא נעצר, שתק שנייה ואז צעק: "גולן, יש שריפה בחדר של סג"מ תרצה!"
סרן גולן דהר-טס בכיוון חדר קצינת החינוך.
גם חיילים ששמעו על כך רצו אחריו.
להבות אש עלו מהחדר, קצינת החינוך עמדה בחוץ, היא הייתה חיוורת ורועדת.
הוא נרגע מעט, ושאל: "את בסדר?"
"כן, זאת אומרת לא!" היא זעקה, "החברה שלי נשארה שם בחדר".
רב-סרן גולן נדרך, לא היסס ורץ ישר לתוך האש, החיילים ניסו לעצור אותו, הוא הפילם ונעלם בחדר.
כעבור דקה או שתיים אירע פיצוץ קל והקיר הדרומי של החדר נפל.
נשמעה חבטה עזה, לא היה ברור מה זה. הכל כוסה בעשן שחור.
מכוניות כיבוי הגיעו וגם אמבולנס.
כולם פחדו עדיין להתקרב מחשש לפיצוץ נוסף.
ואז כאילו נשמע קול מעבר לחדר "פה… פה…"
כולם רצו לצד הדרומי, שם הם נדהמו לראות את סרן גולן שוכב מחוץ לחדר על האדמה, בזרועותיו חבוקה קצינה. שניהם התעלפו, שניהם היו שחורים מפיח ובגדיהם חרוכים מאוד.
החובשים המיומנים והרופא נתקו בזהירות רבה את הקצינה מסרן גולן, הניחו את שניהם על אלונקות, הכניסו כל אחד לאמבולנס ודהרו לבית החולים.
<>
רק כעבור כשש שעות, סרן גולן פקח את עיניו, הוא ראה את אמו רועדת, חיוורת כסיד!
חלק מחייליו עומדים המומים בשקט ליד מיטתו. רגלו הימנית הייתה חבושה, גם מצחו.
הוא היה מחובר לאינפוזיה שהזרימה לו נוזלים.
אמו נגעה ברעדה בלחיו, פניה היו שטופי דמעות. מילה לא יצאה מפיה, רק אנחות נשמעו.
סרן גולן נטל בידו הימנית את ידה וליטף אותה.
מהחדר השני הגיעה סג"מ תרצה, היא ליטפה את ראשו ואמרה: "גולן, יהיה בסדר, נכון?"
גולן השיב: "כן, תרצה בוודאי, אבל מה שלום הפצועה?"
"יהיה בסדר אבל היא עוד לא התעוררה", אמרה תרצה.
סרן גולן נרדם.
תרצה ניגשה אל האמא, חיבקה אותה, אמא לא הפסיקה להיאנח ולבכות.
תרצה הרגיעה אותה מעט.
לילה נוסף חלף, מתוח אבל שקט.
גולן התעורר בבוקר, אמו ושני חיילים ישבו ליד מיטתו.
הרופא החליט לנתק אותו מהאינפוזיה. אחר כך עזרו לו לרדת וללכת לשירותים.
בדרך חזרה לחדרו הוא ראה בפרוזדור את תרצה רצה אליו.
היא חייכה: "יופי גולן, אתה תחלים מהר".
תרצה פנתה אל אמא ואמרה: "את רואה? הכל יהיה בסדר".
"כן אמא, אל תדאגי," השיב גולן ופנה אל תרצה "ותגידי מה שלום החיילת?"
"היא מתאוששת, לא כמוך, אבל היא כבר יכולה לחייך, היא מוסרת לך תודה", ענתה תרצה.
"היא הייתה רוצה להודות לך אישית, אפשר?" הוסיפה תרצה.
"בסדר," ענה גולן.
"יופי, אני אביא אותה, חכה בחדר האוכל", ענתה תרצה בשמחה.
כעבור מספר דקות, דחפה תרצה עגלת נכים בה ישבה שָׁנִי, החברה שלה, חבושה בשתי זרועותיה ובחזה.
עיני סרן גולן ועיני שָׁנִי נפגשו.
מבטיהם קפאו.
לא להאמין!
מתח מקפיא באוויר.
האמא התחילה לרעוד.
העגלה התקרבה אל גולן, הוא לא העז לקום.
שקט.
תרצה קרבה לאט את העגלה, בה ישבה קפואה שָׂנִי, למרחק נגיעה.
שָׂנִי תפסה את ידה של תרצה, לחצה בכוח ולחשה, "זה לא יכול להיות, תרצה לא".
תרצה לא הבינה.
שקט, כל העיניים אל הפצוע ואל הפצועה.
דממה.
לפתע, הקיפאון והשקט נקרעו בזעקה.
צריחה מחרישת אוזניים פרצה לאוויר: "לבאיב-לֵב!!!"
רק זרימת האוויר בנשימות השמיעה קול.
גולן לא ענה.
הוא הושיט את ידו, לקח בזהירות את ידה.
דקות אחדות חלפו, ידה לא משה מידו.
מבט עיניהם עדיין ללא תזוזה.
שקט.
גולן, כמעט בלחישה: "בָּאשְׁע’לֶה".
בָּאשְׁע’לֶה פרצה בבכי מטלטל.
לֵב גולן שוב בכה.
"תרצה, זו בָּאשְׁע’לֶה," קולו רעד, עיניו שטו הלוך ושוב, בין בָּאשְׁע’לֶה לתרצה, בתוך שתי פנים שטופי דמעות.
"תרצה, אני לא מאמינה, זה לב" היא הפנתה ראשה לגולן. ידה הימנית ריחפה, נגעה לא נגעה בזרועו ולחשה: "לב… לב… לב".
האמא הייתה המומה, עיניה היו אגמי דמעות. היא לא הצליחה לבטא מילה.
משהו לא רגיל, בלתי יאומן!
<>
כעת, תרצה הבינה הכל.
תרצה התיישבה לידם.
ביד אחת היא נטלה את ידה של שָׂנִי-בָּאשְׁע’לֶה, ביד השנייה את ידו של גולן.
כל אחד מהשלושה "טבע" בעיני שני האחרים.
שני-בָּאשְׁע’לֶה אמצה יד של גולן ויד של תרצה לליבה ואמרה בשקט, כמעט בלחישה, אבל בנחישות רבה.
מבטה עובר מגולן לתרצה ומתרצה לגולן: "תרצה, לב, אתם, זאת אומרת, לא יעזור לכם, אני לא אוותר".
שקט.
"אני, לא אף אחת אחרת, בבוא הזמן, רק אני, רק אני אהיה השושבינה המרכזית בחתונה שלכם".