שירה למי?

פרשת בשלח, שמות יג, יז – יז, טז

שירת ניצחון של מי ולמען מי? / מוטי לקסמן, שבט, תשע"ו.

<>

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". [א]

בא סיום לשנות העבדות במצרים, משה והעם מודים לאלוהים, "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". [ב]

זוהי שירת הים, השירה ממוענת לאלוהים, מטרתה היא לפאר בשירה מלהיבה את האל שהציל את העם בראשית התהוותו. שירה זו, שיר התהילה לניצחון על המצרים ביציאת מצרים, תופסת מקום מרכזי במסורת היהודית. שירת הים נקבעה לשיר הנאמר בתפילת שחרית של כל ימות השנה. [ג]

יתר-על-כן, סגולה לראות פני משיח, יש באומר שירה זו, "כל האומר שירת הים בכל יום זוכה לחיי העולם הבא […] צריך אדם לכוין את לבו בשירה זו בכל יום ויום, והזוכה בה יזכה לראות פני המשיח.[ד]

<>

מה יש בה בשירת הים, שאלה סגולותיה ותוצאותיה?

לאחר פתיחה של הודיה כללית, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", [ה] אפשר לזהות בשירת הים שלושה מרכיבים מרכזיים.

המרכיב הראשון מתאר אירועים בחציית ים-סוף, נס המעבר היבש במים, "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם". [ו]

מפלת פרעה וצבא מצרים, "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". [ז]

המרכיב השני מפאר את האלוהים כמושיע רב כוח ועצמה, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ". [ח]

המרכיב השלישי מפרט את המחויבות של ה' לעם-ישראל, "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". [ט]

זוהי שירת ניצחון קלסית, היא כוללת תשבחות לאלוהים שהוציא את עם ישראל מעבדות לחירות בזורע נטויה, כלומר, ה' הוא מוקד השירה הזו.

מתבקש לדון בנתונים אלה מבחינת דמותו של אלוהים המצטייר כאן כאל כוחני שעוצמתו רבה, הפוגע באויבי ישראל, למען הצל את עמו.

למרות המתבקש, נפנה את הדיון לכיוון שונה.

<>

הדיון ייפתח בעיון בהפטרה לפרשת בְּשַׁלַּח, מלחמת ישראל בסיסרא, ושירת דבורה. [י]

נתמקד בשירת דבורה, גם היא שירת ניצחון.

"וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר". [יא]

"שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". [יב]

גם שירת דבורה ממוענת לה', גם היא כוללת תשבחות רבות לאלוהי ישראל, "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". [יג]

האם שירת דבורה היא העתק של שירת הים?

<>

לא ולא.

בשירת הים מוקד השירה הוא ה' הוא לבדו.

בשירת דבורה יש התייחסות חשובה גם לבני אדם.

כוונתי לשבטים השונים המוזכרים אלה שנחלצו לקרב וגם אלה שלא עזרו. [יד] כמו-כן מופיעה התייחסות ליעל שהרגה את סיסרא, [טו] גם לאם סיסרא המצפה לשוב בנה כמנצח. [טז]

בשירת דבורה בצד תשבחות לה' המוקד הוא האדם המעורב במציאות המתוארת.

<>

יש שירת ניצחון נוספת.

שירת הנשים לאחר מפלת גלית, "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו". [יז]

בשירת ניצחון זו של הנשים, אין כל אזכור של ה', הכל מעשה וגבורת בני אנוש.

<>

שלוש שירות ניצחון.

בשירת הים הכוח הפעיל הבלבדי הוא אלוהים.

בשירת דבורה יש מקום לאלוהים, אבל גם לבני האדם הפועלים.

בשירת הנשים אלוהים אינו מוזכר כלל.

האם יש משמעות לשינוי מקום אלוהים בשלוש השירות השונות?

נבדוק זאת בהתאם למתואר במקרא לאחר תום כל שירה ושירה.

לאחר תום שירת הים, "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". [יח]

לאחר תום שירת דבורה, "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". [יט]

תום שירת הנשים מעורר מתח ועוינות, "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה. וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה". [כ]

נשים-נא לב,

לאחר שירת הים, בה ה' הוא המוקד הבלבדי, מופיעה התלונה הראשונה שבסדרת תלונות של העם.

סיום שירת דבורה, בה האדם הוא הנושא המרכזי, אבל ה' נמצא ברקע, נכנסת הארץ לארבעים שנות שלווה.

שירת הנשים, בה ה' לא מוזכר כלל, מעוררת רק מתח, שנאה ועוינות.

האם זה מקרה, האם זה מתמיה?

לטעמי לא.

בשירת הים, לעם, לבני האדם אין כל תפקיד, כל מטלה. הכל נעשה בשבילם. הם מקבלים הכל "בחינם". מדוע שיעריכו זאת? מדוע שינסו להתמודד עם קשיים, הרי פשוט יותר להתלונן לאדון! הם הרי התרגלו לקבל הכל מן המוכן!

בשירת דבורה, מבוטאת אמונה באלוהים, אבל ההחלטה והמעשה הם בידי בני האדם. ולהם האחריות לכך. בידם לעשות מלחמה ובידם ליצור בטחון.

ושירת הנשים, שאין בה כל רמז לאמונה באלוהים תוצאתה רק מריבות וחתירות כוחניות-פוליטיות.

<>

על זה אומר מאטעלע:

השענות מוחלטת בלבדית וממצה על אלוהים,

ללא מקום לאדם, מונעת אחריות מבני אדם לגורלם.

ובעיקר מפקיעה כל ערך מהאדם כאדם.

ראיית האדם ומעשיו כקובעים הכל,

ללא אמונה באלוהים, בערכים שמעל לאדם

יוצרת מציאות כוחנית בה הכל מותר.

שילוב של אמונה באלוהים ובאדם,

שילוב של ערכים ומעשה אנוש.

מבססת אחריות האדם

למציאות ולקשיים בה

רק שילוב אמונה ומעשה

יוצרים תשתית לחיים שקטים

לחיים טובים,

להכרה כי כל אדם, הוא אדם!

<><><><><>

הבהרות ומראה מקום

א. שמות טו, א.

ב. שמות טו, א₂.

ג. "דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו. ומנהג כל קהילות אשר בספרד מיום גלות ירושלם ועד עתה לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום זולתי תשעה באב בלבד. […] יען כי הזמירות חובה היה עלינו לאומרה בכל יום […] זו השירה שהיא על מפלת אויבינו. ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם" (מחזור ויטרי סימן רס"ה).

ד. מנורת המאור פרק ב – תפילה סדר מאה ברכות עמוד 82.

ה. שמות טו, ב.

ו. שמות טו, ח.

ז. שמות טו, ד–ה. גם, "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שמות טו, ט–י). "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות טו, יט).

ח. שמות טו, יא–יב. גם "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות טו, ג). "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב". וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" (שמות טו, ו–ז).

ט. שמות טו, טז–יז.

י. פרק מספרי "הנביאים" המותאם באופן זה או אחר למסופר בפרשת השבוע.

יא. שופטים ה, א.

יב. שופטים ה, ג.

יג. שופטים ה, ד–ה.

יד. שופטים ה, ו–יא, יד–טו, יח, טז–יז.

טו. שופטים ה, כד–כז.

טז. שופטים ה, כח–ל.

יז. שמואל א יח, ו–ז.

יח. שמות טו, כב–כד.

יט. שופטים ה, לא­.

כ. שמואל א יח, ח–ט.