הסטירה שמסתירה / מוטי לקסמן, כט" בסיוון, תשע"ה
<>
לפתע, פתאום
באמצע המטבח הקטנטן
כף ידך הגדולה,
מאמע יקרה שלי,
הונפה בתנועה חדה
וסטרה על לחיי.
עיני בן השמונה,
הופנו מעלה,
בשאלה זועקת.
כף ידך רועדת.
פניך שטופי דמעות.
נהר גועש במפלי מאמע.
אין מילה.
סוער.
<>
שקט.
<>
לפתע פתאום,
ללא הסבר,
הנפת ידייך
חיבקת אותי בחום.
דמעותיך שטפו את חולצתי.
<>
לא בכיתי, לא צעקתי.
<>
מה הסתירה הסטירה?
לעולם לא אדע.
<>
חיבוקך
עוטף אותי
גם היום.