יהדות, יצירה, אדם קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים
שבת הגדול, גדול גם קטן / מוטי לקסמן, דבר חג, תשע"ג
אנו לקראת שבת הגדול.
שבת הגדול?
האם הגדול הוא החשוב, הגדול הוא העיקר?
יש הסבורים לא,
ג'ורג' וסי, כתב מוסף הספורט של הארץ והסביר: "הרצון להרחיב את טורניר כדורסל המכללות מ-64 ל-96 קבוצות יהרוס כליל את הרומנטיקה, הציפייה וההתרגשות ממארס המשוגע". [א]
לפי ג'ורג' וסי ככל שגדול יותר, פחות טוב.
אבל, בניגוד לדעתו השלילית של ג'ורג' וסי על גדול יותר,
הנה אנו בעת שיש מספר גדוּלות חיוביות.
משך היום עוד מעט יגדל: שעון הקיץ יאריך את שעות היום החל מיום שישי הבא.
ביום שני בערב מתחיל חג גדול וחשוב, חג הפסח.
והשבת גדולה, היא נקראת דווקא "שבת הגדול".
מה גדול בשבת הגדול?
במחזור ויטרי [ב] (משנת 1208), כתוב:
"ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול ואינם יודעין למה. שהרי אינו גדול משאר שבתות". [ג]
אז, אין הסבר לגדולת השבת הגדול?
אל נחפז, באותו מחזור ויטרי מוצעת, בכל-זאת, השערה "ועל ידי שנעשו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול".
גדולת ניסים, הינה טעם לציין זא, אכן, כן.
יש הסברים אחרים:
אחרים קושרים את "הגדול" לסיום ההפטרה בה כתוב: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". [ה]
בהסבר זה נזקק לטעם לשוני: השבתשבה קוראים את הפסוק שבו מופיעה המילה "הגדול" נקראת: שבת הגדול.
הרב עוזי קלכהיים הציע הסבר ערכי:
הסבר זה קושר את הגדולה של "שבת הגדול" לטענה שבני ישראל עצמם גילו גבורה בכך שלא נרתעו מן המצרים וזקפו את קומתם באומץ. וזה בבחינת נס הנסים. וזוהי גדוּלתה של שבת זו גדוּלה הנובעת מכוחו של העם עצמו. [ו]
כדאי לחשוב על טעם זה.
בתורה נמצא גְּדוּלוֹת הקשורות ישירות ליציאת מצרים, כלומר לראשיתו של חג הפסח.
מיד לאחר חציית ים סוף, כתוב, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". [ז]
"הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" חיזקה אמונה של עם ישראל.
בשירת הים, לאחר יציאת מצריים מדגשי משה את גדלוּת כוחו של האלהים, "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". [ח]
מעט אחר כך, יתרו כהן מדין מצהיר באופן נחרץ, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". [ט]
עם-זאת, ברשותכם, נראה שההסבר החשוב ביותר למושג "שבת הגדול" הוא בטעם הבא,
בשבת זו יש לדרוש דרשה גדולה וארוכה על ענייני חג הפסח ודיניו.
חשבתי, לנצל טעם זה ולהיערך לדרשה ארוכה, למה לא?
אבל במוחי התעוררה מהומה כי עלתה קושיה.
חשבתי, למרות כל הגדולות והנצורות שאירעו ביציאת מצריים וסמוך אליה,
ובניגוד מוחלט להצהרת האמונה, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ",
התלונות של עם ישראל לא נעלמו.
"וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". [י]
וביתר עוצמה, "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". [יא]
והשיא, ללא ספק בהתנהגות הלא אמונית של בני ישראל, מתואר דווקא לאחר מעמד הר סיני המפעים בגודלו וברישומו. [יב]
משה על הר סיני מקבל את התורה, ולעם אין סבלנות, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". [יג]
חשבתי, אם הגְּדוּלה והגדולים אין בהם די כדי לעורר אמונה, אין בהם כדי להנביט תקווה,
אולי נפנה תשומת לבנו, לקטנים?
אכן, גם בחג הפסח יש מקום לקטנים.
א. הם אחראים להנעת הסדר קדימה, על יד שאילת ארבע הקושיות.
ב. וכמעט בסוף הסדר, מופיע, ונעלם מייד גדי קטן.
בואו, ניתן לו את הכבוד הראוי.
"…וליל הסדר מתקרב / אבא מכין את צמד זוזיו, החתול את ציפורניו, הכלב את מלתעותיו,
המקל את חבטותיו,
האש את בעירתה, / המים את שטפונם, השור את פיו, השוחט את חלפו, המלאך הרע את סכינו,
והקדוש את חרבו.
כולם מוכנים היטב / כימים ימימה, כימים ימימה… / כולם מצפים, כולם כמהים / לגדי הקטן /
כדי לחזור שוב, בהנאה, / על שלשלת האימה והנקמה…
והגדי החליט, / פעם ראשונה / מזה מאות שנים ושנה, / לומר לא! / הוא לא יימכר, ולא ייאכל!
זה וודאי יגרום למהומה / לאי-סדר רב, בליל הסדר. /
ופתאום לא יהיה שימוש / בכל הכלים והאביזרים / כדי להמשיך שלשלת של אימה…
הכל בגלל החלטה של גדי קטן, / גדי פשוט שהבין / שאם מעיזים לא להיכנע, / לא להרכין ראש, /
אפשר לעצור אימה…
ותגידו: זה חלום באספמיא / ובכלל מה יהיה על הסדר / ומה יקרה לשירה?
לא, זה לא חלום / זה אפשרי / אם כל גדי קטן, באיש ובאישה, / במשפחה, בקהילה, במדינה /
גם בתבל כולה /
"לא אלימות", יגיד, / וראש יישא / ולא ייכנע.
אז סדר אמיתי יהיה / מלא שירה ספוגה / בתקווה ובשמחה; / וגם הקדוש ברוך יהיה /
רב חסד ואמת / באמת." [יד]
<>
ברשותכם, קוראים וקוראות:
אין ספק, שרי ממשלה ונשיאים, רמטכ"ל נוכחי, גם לשעבר, מנכ"לים שונים, לעיתים גם משונים, דנים בדברים הגדולים, הגדולים והחשובים באמת, ברצינות רבה.
על כך, אין וודאי ויכוח.
אבל, אני הקט מעיז לומר, אם בדיון הרציני בדברים הגדולים,
הגדולים והחשובים מאוד
בהם הם עסוקים ודנים,
מידי פעם, הם לא ישכחו גם את הגדי הקטן,
את האדם הפשוט, את הילד הזעיר [טו]
אז, מי יודע,
אולי גם התהליכים הגדולים
ינועו טוב יותר?
בברכת
פסח, בלב כשר ומלא שמחה.
הבהרות ומראה מקום
א. ג'ורג' וסי, ניו-יורק טיימס, הארץ ספורט 14/03/10, עמ' 12
ב. נערך על ידי רבנו שמחה בן רבי שמואל מעיר ויטרי, תלמיד של רש"י, והושלם בשנת 1208.
ג. מחזור ויטרי, סימן רנט (ההדגשות שלי, מ. ל.).
ד. מחזור ויטרי, סימן רנט.
ה. מלאכי ג, כג–כד.
ו. הרב עוזי קלכהיים, אתר: http://www.yeshiva.org.il/midrash/Shiur.asp?id=3378
ז. שמות יד, לא.
ח. שמות טו, טז.
ט. שמות יח, יא.
י. שמות טו, כד.
יא. שמות טז, ב–ג.
יב. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז–יט).
יג. שמות לב, א.
יד. הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו.
טו. "העולם, בזכותו של מי קיים? / בזכותם של תינוקות / בבתים ובסוכות, / בכל מקום אשר הם
שם – / בזכותם קיים" (שאול טשרניחובסקי, העולם בזכותו של מי קיים).