מדרש חדש: כי תצא קודם לכי תבוא / מוטי לקסמן, אלול, תשס"ט.
פרשת "כִּי תֵצֵא" קודמת לפרשת "כִּי תָבוֹא" וזו האחרונה עוקבת את הראשונה.
אז מה?
צריך שיאמר לו גם לה: לא מן המקרה הוא, אלא טעם יש בכך, ויש ללמדו.
ומהו הטעם?
מה אץ לך? הכל בשובה ונחת.
ובכן?
ובכן, מה פירוש לבוא?
אבל, הבטחת תשובה לא שאלה, נכון?
סבלנות. ובכן, כאשר באים מביאים עם ההגעה את החוץ. את מה שהיה, מה שנראה, מה שנשמע, ומה שהלב חש וקלט, נכון?
וודאי, אז מה?
אבל, בהגעה הרי אין מביאים את כל העולם כולו פנימה, נכון?
וודאי, אי אפשר.
ומה קובע מה נקלט ומובא ומה אינו נקלט ואינו מובא מתוך העולם כולו?
נו, מה?
עם מה שיוצאים.
לא מובן.
כאשר אדם יוצא מביתו הוא טעון ערכים, רגשות, רגישויות, התייחסויות וכל אלה קובעים את מה שהוא קולט מן העולם כולו ואיך הוא מתייחס אליו.
וכל אלה נובעים מהבית, מהמשפחה. כלומר, מה שאדם מביא עמו בבואו, מותנה באיזה מחושי-קליטה הוא היה טעון כאשר יצא החוצה. זה הטעם להקדמת פרשת "כִּי תֵצֵא" לפרשת "כִּי תָבוֹא".
אבל, בפרשת "כִּי תָבוֹא" כתוב "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" [1]. וזה נשמע הפוך.
נכון, אז א. תיתכנה השקפות שונות. ב. לפחות פרשן אחד, רואה גם באמירה זו, למרות הכתוב, שהיציאה קודמת להגעה: אלה "ברכות לאיש עובד אדמתו. ברוך אתה בבואך הוא לאיש עובד אדמתו אשר בבוקר ילך לשדהו ולכרמו ולבקר צאנו וישוב לעת ערב […] הבטיחם שכשישוב לביתו ימצא הכל שלום שלא יקרה דבר רע"[2].
אהה, אז בעצם גם כאשר האיש העובד יוצא לעבודתו הוא יתנהג ויביא משם על-פי "מחושי-הקליטה" שהוא הפנים בבית פנימה.
יפה דרשת.
הארות ומראה מקום
[1] דברים כח, ו.
[2] מלבי"ם לדברים כח, ו.
מעניין, אבל צ"ל בשובה ונחת. לא במשובה…
קריאה מדויקת
אכן טעות, יתוקן!
תודה
מאטעלע