גוֹזלבוֹזֲגלוֹ

גוֹזלבוֹזֲגלוֹ – הגוזל שרצה להיות כמו כולם

מאת: אפרת מישורי

בחורשת האקליפטוס, באחד העצים על גדות נחל הירקון, גר יצוּרציפוֹר קטנטן בן חודש ושבועיים ושמו גוֹזלבוֹזגלוֹ. גוֹזלבוֹזגלוֹ היה דייר חדש בחורשה ועד לפני שבוע קינן עם אבא דרור ואמא דרורה ביער האורנים ליד ירושלים. אבא דרור התקבל לעבודה במפעל לניקור תולעים בתל-אביב וכדי שלא יצטרך לעוף מרחק רב כל-כך מדי יום ביומו, החליטה המשפחה לנדוד לחורשת האקליפטוס על גדות הירקון.

 

• "אמא", אמר גוֹזלבוֹזגלוֹ לפני הנסיעה, "אני קצת מפחד לעבור לתל-אביב, מה יהיה אם לא יהיו לי חברים"?

 

 

• "אל תדאג", השיבה אמא וליטפה אותו במקורו, "עכשיו קיץ, החורשה מלאה גוזלים קטנים ומתוקים כמוך, תשחקו, תלמדו יחד לעוף וצ"יק צ"ק תתחברו זה עם זה".

 

אמא צדקה, אבל כשאמרה מה שאמרה לבנה הקטן לא תיארה לעצמה, שבחורשה הזו ישנם מנהגים שונים ומשונים…

בכל יום שישי אחר-הצהרים נאספו כל גוזלי החורשה בעץ הפיקוס הגדול, שיחקו ולמדו לעוף. בפעם הראשונה הלך גוֹזלבוֹזגלוֹ למפגש מלא סקרנות ושמחה, אך כשחזר משם היו פניו מלאות דמעות ומקורו רועד מבכי.

 

• "מה קרה?" שאלו אבא ואמא בבהלה את בנם האהוב.

 

 

• "אני לא הולך לשם יותר", בכה גוֹזלבוֹזגלוֹ.

 

 

• "אבל מה קרה? נפלת מעץ? קיבלת מכה?", שאלו ההורים המודאגים.

 

 

• "אני לא הולך לשם יותר", התייפח גוֹזלבוֹזגלוֹ, "אין לי מה לעשות שם. ממילא לא אוכל לעוף לעולם".

 

 

• "לא תוכל לעוף?!" התפלא אבא, "למה? אין לך כנפיים?!"

 

 

• "יש לי כנפיים" מרר גוֹזלבוֹזגלוֹ בבכי "אבל אין לי נעליים…"

 

 

• "נעליים?!!! קראו אבא ואמא ביחד, "ממתי ציפורים צריכות נעליים…?"

 

 

• "אתם לא מבינים" צייץ גוֹזלבוֹזגלוֹ בייאוש, "לכולם חוץ ממני יש נעלי "אדידס רוֹם" עם שלושה פסים כחולים וסוליות אוויר, כך הם מתרוממים למעלה, רק כך הם עפים. לפחות אל תגידו שאינכם מכירים את הפזמון…"

 

 

• "פזמון?!!!" התפלאו אבא ואמא, "על מה אתה מדבר?"

 

 

• "כן, פזמון בכה גוֹזלבוֹזגלוֹ, "עם אדידס רוֹם תמריא למרום, לא שמעתם עליו אף פעם? כל הגוזלים שרו אותו בזמן שעפו, רק אני נשארתי על האדמה כמו טיפש, וכולם הסתכלו עלי מלמעלה וצחקו".

 

 

• "מממ…מוזר מאוד" אמרה אמא, אך אין בעיה, כבר מחר נקנה לך זוג נעליים ותוכל להיות כמו כולם".

 

 

• "אמא, את לא מבינה, בכה גוֹזלבוֹזגלוֹ, "הנעליים האלה מאוד יקרות כאן בארץ, רק מי שיש לו הורים עשירים או קרובים שגרים בחו"ל יכול להשיג אותן".

 

 

• "אם כך", אמרה אמא, "יש לי הצעה. אולי נסדר לך נעליים כמו-אדידס רוֹם? נקנה נעליים פשוטות בתחנה המרכזית, נדביק עליהן שלושה פסים כחולים, נצייר חלון שקוף על הסוליה ואף אחד לא ירגיש בהבדל. מה אתה אומר?"

 

 

• "את באמת חושבת שאף אחד לא ידע, אמא? את באמת חושבת שאף אחד לא יראה? הרי כולם יבחינו בזה מיד ויצחקו עלי. חוץ מזה, איך אפשר להמריא גבוה עם נעליים מזוייפות? איך אוכל לשיר את הפזמון – עם אדידס רוֹם תמריא למרוֹם – אם אין לי אדידס אמיתיות???"

 

אמא דרורה ואבא דרור שתקו ולא ידעו מה לומר. כל הערב התהלכו בין הענפים וחשבו מה אפשר לעשות. "אדידס שמדידס" חשבה אמא ברוגז, לראות את הקטנצ"יק הזה עצוב כל-כך בגלל שטות שכזאת…ממתי צריך נעליים כדי לעוף?! ועוד אדידס רוֹם. מה זה רוֹם בכלל? איזו טיפשות…"

פתאום עלה במוחו של אבא רעיון:

 

• "בוא הנה גוזל קטן שלי", אמר אבא, "זוכר את דוֹדוּכיפת ודודה חסידה שגרים מעבר לאוקינוס? כשיבואו לביקור מולדת בסתיו הקרוב אבקש מהם שיביאו איתם זוג נעליים במיוחד בשבילך. בינתיים יצוּרציפוֹר, תצטרך להבטיח לי שתלך לפיקוס בלי אדידס. לא יתכן שבגלל שטות כזו תפסיד חברים למשחק וזמן יקר של אימונים."

 

 

• "אני מבטיח ללכת", צייץ גוֹזלבוֹזגלוֹ וניתר לגובה מרוב שימחה. "אני מבטיח ללכת", אמר שוב ונתן לאבא ולאמא נשיקה גדולה במקור.

 

כשהגיע יום שישי שוב הלך גוֹזלבוֹזגלוֹ לפיקוס.

 

• "עוד מעט גם לי יהיו אדידס רוֹם" לחש בגאווה לאפרוֹני, אחד הגוזלים שגר בעץ השכן, "דודים שלי יביאו לי מחוץ לארץ".

 

 

• "צה, צה, צה" צחקק אפרוֹני בציפצוף גבוה וחד, "שמעתם מה הוא אומר? מתי בדיוק זה יקרה?"

 

 

• "בסתיו…הקר…רוב צייץ גוֹזלבוֹזגלוֹ בלחש וכמעט שעמד לבכות.

 

 

• "צה, צה, צה" צחקקה חבורת הגוזלים העליזה, "כבר שמענו על זה, לפניך גר כאן גוזל שכל שבוע הבטיח לבוא עם נעליים ועד שעזב לא זכינו לראות ממנו אפילו קצה של נעל אחת".

 

 

• "תראו שיהיו לי", הבטיח גוֹזלבוֹזגלוֹ בעצב, אבל אף אחד לא שמע אותו, כי כולם שרו "עם אדידס רוֹם ממריאים למרוֹם" והתרוממו למעלה במשק כנפיים משאירים אותו לבדו.

 

גוֹזלבוֹזגלוֹ שנא ללכת לפיקוס, אך כיוון שהבטיח לאבא ניסה לעמוד בהבטחה ובא לשם כל הקיץ, כל יום שישי. בינתיים הגוזלים גדלו, התפתחו והשתפרו מאימון לאימון. החזקים מביניהם כבר הצליחו לעוף ולהגיע עד לצמרת הגבוהה.

גוֹזלבוֹזגלוֹ נשאר על האדמה ואפילו לא ניסה לעוף כי פחד שאם ינסה ללא נעליים יפול מיד וכולם יצחקו עליו כפליים. הוא ניתר מסביב לגזע הרחב של הפיקוס שוב ושוב, ספר את העלים הנושרים וחיכה בקוצר רוח לבוא הדודים.

והנה, בא הסתיו, ואיתו, ביום חמישי בערב, בדיוק אחרי היורה, הגיעו סוף סוף הדודים הנודדים, שעשו דרך ארוכה מעל לאוקינוס. דוֹדוּכיפת נכנס ראשון ובכנפיו חבילה גדולה ומרובעת.

 

• "זה בשבילך יצוּרציפוֹר", אמר הדוד ונשק לגוֹזלבוֹזגלוֹ במקורו. "היה קשה לסחוב את זה, אבל הסתדרנו לבסוף" אמר וקרץ לאבא.

 

 

• "תן נשיקה לדודה חסידה ואחר כך תוכל לגשת לענף שלך", אמרה אמא. ליבו של גוֹזלבוֹזגלוֹ הלם מרוב התרגשות וכמעט שלא יכל להתאפק מרוב מתח. הוא לקח את החבילה, נשק במהירות לדודה חסידה אמר תודה ונעלם בין העלים.

 

רועד מציפייה פתח גוֹזלבוֹזגלוֹ את החבילה…אך אבוי! הנעליים היו ענקיות! אמנם אדידס רוֹם אמיתיות, עם שלושה פסים כחולים וסוליות אוויר כמו שצריך, אבל גדולות בשלוש מידות אם לא יותר! הוא ניסה להדק את השרוכים כמה שאפשר ובקושי הגיע עד הראי כדי להסתכל על עצמו מרוב שהנעליים היו כבדות. מה יהיה? מה יעשה מחר?

כל הלילה התהפך גוֹזלבוֹזגלוֹ בקן שלו וחשב. "מה יגידו הגוזלים אם שוב אופיע בלי נעליים? עדיף אדידס רוֹם גדולות מאשר לבוא יחף פעם נוספת" חשב והחליט לבוא עם הנעליים החדשות ויהי מה.

למחרת הגיעו כולם לפיקוס בשעה הרגילה. שם, חיכה להם כבר גוֹזלבוֹזגלוֹ שהגיע מוקדם מתמיד, כי לא רצה שיבחינו בהליכתו המשונה עם הנעליים החדשות. החבורה הקיפה אותו מסביב ואפרוֹני פתח את מקורו ואמר:

 

• "תראו, תראו, אדידס רוֹם יש לו לבחור שלנו. לא פחות ולא יותר. עכשיו נראה אותך מסוגל לעוף עם הדבר הענקי הזה. הרי זה ממש מגוחך, אתה נראה כמו ליצן".

 

 

• "צה, צה, צה" צחקקו כולם, "באמת שווה לראות, ממש הצגה בחינם, ועכשיו – עוף! אנחנו נשיר לך את הפזמון אמרו הגוזלים והתחילו לשיר: "עם אדידס רוֹם ממריאים למרוֹם, עם אדידס רוֹם ממריאים למרוֹם…"

 

גוֹזלבוֹזגלוֹ לא השיב. הוא עשה צעד אחד וניסה לעוף, אך לא הצליח להתרומם. הנעליים רק הקשו. הן היו כה גדולות וכבדות עד שבמקום לעזור הן משכו את גוֹזלבוֹזגלוֹ כלפי האדמה. גוֹזלבוֹזגלוֹ לא ויתר. בסוף הצליח להמריא לקול צחוקם של חבריו וכשהגיע קצת לפני הצמרת נפלו הנעליים החדשות מרגליו ונתלו על אחד הענפים. הוא ראה את חבריו צוחקים למטה וכמעט שנפל מרוב חולשה ועלבון. הוא אמץ את כנפיו בכל הכוח והצליח להתרומם עוד קצת. מן הגובה הזה כמעט שלא שמע את הצחוק וזה נתן לו כח להמשיך. שוב אימץ כנפיים והתרומם גבוה יותר.

למטה צווחו הגוזלים והתגלגלו מרוב צחוק, אך לגוֹזלבוֹזגלוֹ כבר לא היה אכפת. הוא עף גבוה ולמעלה עד שהפכו כולם לנקודה קטנה אפורה. לא עבר זמן רב ועץ הפיקוס הפך גם הוא לנקודה קטנה ואיתו גם החורשה, שנראתה מלמעלה כמו נקודה ירוקה, זעירה.

גוֹזלבוֹזגלוֹ המשיך לעוף. לפתע, נפרש הים הגדול מתחתיו כמו שטיח ענק וכחול.

גוֹזלבוֹזגלוֹ הביט למטה ולא היה גבול לאושרו.