אפרת מישורי משוררת, מבקרת, מנחת סדנאות כתיבה
"מאוחר מדי", אמר התינוק בן החודש לאם בת השנתיים.
"מאוחר מדי", אמרה האם בת השנתיים לבת הגדולה בת השנה.
"אף פעם לא מאוחר מדי", אמרה הבת הגדולה בת השנה לאב הקטן בן השלושים.
"מוקדם מדי!", צרח האב הקטן בן השלושים באוזנו של הגור הענק בן השבועיים (ותוך כך,
פלט מגרונו הצרוד יבבה חרישית, משונה, ובעט ברגלו האחת על קיר החרסינה הלבנה).
"אף-פעם זה לא הזמן", זרקו האחיות הגדולות באמת (למרכז אוזנו של האוויר המת); וכמו שותות מנוסות הניפו לגובה כוסות והריעו ל"חיים!" ביחד (אפשר לחשוב איזה פחד).
"עכשיו זה תמיד הזמן", פסקה המשרתת השמנה בצחקוק עצבני וחיוך מתוק של סוד עתיק (שתמיד מבטיח טובות) הסתנן מבין שיניה (התותבות).
הגור הענק בן השבועיים רבץ דומם ועצום עיניים מתחת לשמיכת צמר בת מאה אלף שנה, שרק לפני חודש כיסתה תינוקת קטנה.
הוא לא אמר כלום. הוא שכב מצונף בפינת החדר (על שטיח מטונף שנראה בסדר)
ורצה רק דבר אחד –
אבל
היה מאוחר מדי:
הוא כבר נולד.
מתוך הקובץ "אנך ואנחה" שראה אור החודש.
איזו כתיבה ילדת יפהפייה.
לא מזמן האחיינית שלי בת השנתיים אמרה שהיא אמא של אמא שלה, ולאמה התינוקת יש "אבא קטן", והצביעה לכיוון הרצפה (הוא היה כל כך קטן שלא ראינו אותו).
שיר מופלא וחכם מאוד.
יפה מאוד.
מקסים ואמיתי.
אוי (אנחה) כמה יפה כמו אנך ישר ומדוייק