אתמול ב"תמול שלשום"

 

 

 

אמש בתיאטרון

 

אמש ערכה  ב"תמול שלשום" (ירושלים, מרתף יין, גם חנות ספרים) הצגה של סיפורי עם

הגב' שמחה סיאני מתימן.

עזרו לידה  הגב' בתיה חרמון, ששרה לדינו והוסיפה וסיפרה, והגב'  נחמה שהנעימה לבאי המקום ( שולחנות צפופים) מנגינות עלי כינור ונבל.

ישבתי בקהל  ונהניתי מהאווירה התרבותית, מהיוזמה, מהאירועים. מי לא היה שם? כל המי ומי – אבל   אני הכרתי רק אחדים ( מפאת הצנעה לא אזכיר את שמם, אבל כל הנהלת  אגודת הסופרים נכחה,  מלבד האמנים).

 יש כמובן להזכיר שגם אני הייתי.  (השתדלתי להוכיח), מה עוד שהיה לי ענין אישי בנוכחים.

בתיה היתה חברתי לעבודה, פעם, לפני שנים.

אתם יודעים מה הוא, כשבמשרד רבתי ( 600 עובדים!!!) אתה טועה ביער ועולה ויורד במעלית בין הקומות ואין מוצא נפש חיה  לקשור עימה קשר.

אני זכיתי שמצאתי בבנין זה 2-3 נפשות שאיתן יכולתי לדבר בלי תחושת זרות יתירה.

אחת ביניהן היתה בתיה.

אז כאן, כששמחה סיאני משרה  על קהל הנאספים תחושת קרבה ורעות, הרגשתי שבאה העת לגמול קרבה ורעות.

אז כתבתי שיר, והורשיתי לקרואו לפני ציבור הנאספים הנכבד והרב.

הנה דבר השיר ( בכתב היד המקורי):

 

פַּעַם גַּרְתִּי בַּמִּדְבָּר.

מִישׁוֹר  הָיָה בְּלֹא כָּל הַר.

רַק חוֹל וְחוֹל הַכֹּל סָבִיב,

מָה אֹמַר – לֹא כָּל כָּךְ חָבִיב.

וּפְזוּרִים בַּכֹּל רֹב מְאֻבָּנִים,

עַד כִּי בְּעַצְמִי חַשְׁתִּי כְּאַחַד הָאֲבָנִים.

וּבַאֲשֶׁר אַבִּיטָה, הַכֹּל יָבֵשׁ, שָׁחוּן,

וּמֵעַל עָלַי שְׁמֵי חֹם, שָׁרָב רָכוּן.

אֲבָל מָה? בְּהַבִּיטִי כֹּה וְכֹה,

לְפֶתַע – הִנֵּה, מוּלִי פֶּרַח צָנוּעַ נָתַן רֵיחוֹ.

שָׁאַלְתִּי: מָה שְׁמֵךְ? (הֵן פְּרָחִים – נָשִׁים!

רַק אֲלֵיהֶן כְּדַאי אֶת הַלֵּב לָשִׂים).

אִם כֵּן, פֶּרַח זֶה, נֶחָמָה בַּצִּיָּה,

שְׁמָהּ הָיָה כְּשֵׁם בַּת פַּרְעֹה – בַּת-יָהּ.

וְזֶה לֹא פָּשׁוּט – לְבַדָּהּ בַּמִּדְבָּר,  בֶּהָמוֹן (לֹא הַרְמוֹן):

נֶחָמָה לַלֵּב, לָעַיִן, וְהִיא זוֹ, – בַּתְיָה חֶרְמוֹן.

וְשֶׁתָּעִיד הִיא עָצְמָה, אַל נָכוֹן,

אִם אֱמֶת  הַסִּפּוּר וְהוּא נָכוֹן.

 

אז קיבלתי  ממנה שם במקום חיבוק ממש – לאישור האירועים.: ומשהקראתי את  שירי מהדף – הכל  נהנו..

 

 הבר של תמול שלשום ( שמחה סיאני בימין התמונה מאחור)

שמחה  בלב ( מעל ללב – בתמונה).