בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
שלש שעות טיסה. זה ריחוף בין שמים לארץ, ריחוף בשום מקום, בעולם חסר ממשות, לא פה ולא שם, בינות זמנים, זמן בו הרוח מאחפת חופשית באי-אן.
דיילים עוברים, מציעים מרכולתם.
קול הטייס: מוצג מפעל של אל על, להנעים את זמן הטיסה בכתיבת סיפור, על דפים המחולקים.
ממלא את הזמן. אן נפשי תתרומם? אל הגבהים, אל על.
אל החשוב לה מכל בתת הההכרה.- אין עליה משקלות.
וכך כתבתי, גם לרגל הרחיפה:
וזו קריאתם:
Now it's your turn to tell your story. We invite you to continue whicheveer opening you prefer, or tell us a new story from the very beginning:
הוא חלם שהוא טס לישראל. רוח קלילה שיחקה על פניו הישנות – היא באה מפתח נסתר, כנראה, שניבע בין לוחות הקרשים. אפילו הצפיפות שסביבו לא העירה אותו – האנשים הרבים ששכבו סביבו, מכורבלים תחתיהם, עטופים בלבוש פסים, היה להם מזל שהובילום ברכבות – כנראה אצה להם הדרך, ברחו מהמחנות המתרוקנים. הוא חלם שהוא משתחרר מרדיפות, מפניהם המעווים של המלעיגים, הנוגשים: מפרצופים דורשי רעה סביבותיו בכל מקום בו עבר ורגליו דרכו באירופה. תמוה הוא הביט בפני הדיילת שהביאה בחלומו והגישה ושמה לפניו מיני מאכלים ותרגימה. הלואי והיה הדבר אמת – הספיק ללחוש לעצמו נים-לא-נים, תוך חצי חלום – אך העייפות שוב הדבירה אותו והוא עצם את עיניו. תהה מה יהיה סוף החלום: כמה תארך הנסיעה. עלו לפני עיני רוחו דמויות שהוא דימה לפגשם בסוף הדרך – אולי בא"י, בתום המסע: אמו, שנחנקה בגאזים באושוויץ, ושידע כי לא מתה אלא עלתה על כנפי הארובות לשמים: את אביו, שעבר ב"שלום" את המלחמה אך מלאך רע חטף אותו על מצעי הקש ב"בית החולים" בוולס אחר המלחמה: חוצב מצבות אמר שלא בעטיה של המלחמה מתו אלא רעבתנים היו ולאחר שהשתחררו מהמחנות חטפו לידם כל מאכל שרק השיגו: הם התנפלו ואכלו וכך קיבלו טיפוס ומתו, וכל כיוצא בזה. – נזכר בבת דודתו הקטנה, אהובת נפשו, איתה שיחק כילד, עליה חלם שחזרה מפולין אחרי המלחמה. חלומו הפך מתוק.
ואני עוד חי – הסיק את המסקנה, כמעט בפליאה. ידו גירדה – אולי זו מין מחלת עור, שהשיג לא מזמן בשבתו במרתף המקלט, בגיטו – גם רגליו כאבו, אך אולי רק נרדמו מרוב ישיבה במקום אחד, בלי יכולת הנע יד ורגל. הוא פקח את עיניו – התקשה מאד לעמוד על המציאות שסביבו. רק חלם, רק תמונות ישנות היו אלה שעלו. לו באמת המריא איתו אז, באותם ימים, מטוס שהיה בכוחו ליטול אותו, ואיתו את אהוביו מבין כבשני המציאות, ולקחתו כמו שכבר אז חלום, לא"י! לא, לא היה מטוס כזה – לא היו תנאים כאלה. עתה אהוביו נאלצו לנסוע איתו, והוא – לשאת אותם, בכל דרכיו, באשר נסע – עד הגיעם, ולו ברוחו, לא"י.
כתיבה מרגשת משה, בלי סרק וכחל.
רות
לרות, מבין קוראיי (וקוראוציי) הנאמנים
רב תודות על התגובה!
שלך – גם בנאמנות
משה
אוי משה יקר, כתוב להפליא והלב נקרע בכאב.
זה המקום אולי לשתף אתלך שחזרתי לפני ימים אחדים מאירופה שם השתתפתי בטקס בו הוענק תואר חסידי אומות עולם לזוג (שכבר אינו בין החיים) שהסתיר את אבי במלחמה. היה מרגש.