הקוביה ( מתרגומי מורגנשטרן)

כְּאִלּוּ בַּכֹּל רַק לְעֵיפָתָה שְׂרָרָה,

רוֹאָה רַק חֵיק אֲדָמָה שְׁחוֹרָה".

כְּשֶׁהָאֲדָמָה

זֹאת שָׁמְעָה,

נִהְיָה לָהּ  רַע עַל הַנְּשָׁמָה.

"כְּסִילָה!" קָרְאָה – "אִם תּוֹכִי לָךְ חָשֵׁךְ,

לְכִי הָסִירִי מֵעָלַי יַשְׁבָנֵךְ!

אֲנִי זוֹהֶרֶת כְּמוֹ אֶקְדָּח, גַּחֶלֶת,

בְּרֶגַע שֶׁמֵּעָלַי אַתְּ מִסְתַּלֶּקֶת".

הַקֻּבִּיָּה, פְּגוּעָה עַד עִמְקֵי נִשְׁמְתֵהּ,

פָּנְתָה כֹּה וְכֹה וַאֲפִלּוּ לֹא עָנְתָה. 

Ein Würfel sprach zu sich: Ich bin

mir selbst nicht völlig zum Gewinn!

Denn meines Wesens sechste Seite,

und sei es auch ein Auge bloß,

sieht immerdar, statt in die Weite,

der Erde ewig dunklen Schoß.

Als dies die Erde, drauf er ruhte,

vernommen, ward ihr schlimm zumute.

Du Esel, sprach sie, ich bin dunkel,

weil dein Gesäß mich just bedeckt!

Ich bin so licht wie ein Karfunkel,

sobald du dich hinweggefleckt.

Der Würfel, innerlichst beleidigt,

hat sich nicht weiter drauf verteidigt.