בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אביגדור גונן: המצאת הגלגל, כרמל, 2007
יד כותבת, מי יידע מעמקיך? עולמות מהם את שבה, עולמות בהם את שבויה?
אביגדור גונן ( א"ג מעתה) מפתיע ביד האמן בו הוא מושך בחרט ועט המעלה כבקסם מתחת אצבעותיו שירים – ובין דברי כמעט-פרוזה סונטים מעשי אמן:
אֲנִי רוֹצֶה לִבְנוֹת מִגְדָּל עַד הַשָּׁמַיִם
לְטַפֵּס, לִכְבֹּשׁ עוֹלָם
אֲוִיר עוֹטְפֵנִי דַּק, שָׁקוּף – סֻלָּם
אֲנִי בּוֹנֶה, נוֹפֵל, עוֹלֶה בֵּינְתַיִם
הַכְּבִישׁ מַבִּיט אָדִישׁ אֵינוֹ כּוֹרֵעַ בְּרַכִּים…
בחריזה מדויקת ומפתיעה, אבבא אגגא דהה וזז.
אלה כאמור, שירים בנויים ביד אמן. לידם בספר שירים נוספים אחדים מחורזים. אחרים בנויים על שורות בלא חרוז, שירה חופשית, Vers l.ibre , דמויית פרוזה כמעט. .
אלה הם שירי הגות קונקרטיים מאד (לא אחת סיומם מעין-מסקנתי, לעתים סתמי, ולעתים – כאילו בלא יומרה כלשהי להגיע לפואנטה, לעוקץ שבדבר.
לעומת שירים אלה, שקרירות-מה עוטפתם, שירים רבים הם שירים העוסקים במשפחה ומשקפים רגעי חום ואהבה רבה ("אַתְּ עֹגֶן/לְלֹא מֵזַח / עִמְדִי אֵיתָן / נְטוּיָה / – גַּלִּים בָּאִים / אַךְ יַעַבְרוּ / גַּלִּים וְרוּחַ/…כֻּלָּם חוֹלְפִים / אֶת תִּשָּׁאֲרִי" – אחד השירים החזקים והראויים בספר: זו אשת האמן, או נאמר: אישה סתם, כל אישה: האישה המיוחדת שהיא אשת האמן, שהיא לו כסלע איתן בחיים.
ומופיעים כמובן גם הילדים: הם מופיעים בשמם, בשמת, רויטל, הקרובים במיוחד ללב האב – והבן המוצג כבר בן ארבעה חדשים, עם שתי שְׁנַיִם בפיו: אחד השירים הנחמדים ביותר בספר שראוי לצטטו במלואו: והשיר מעורב בהומור טוב, של אב אוהב:
הָעוֹלָם מִגֹּבַהּ שָׁנָה וְחָדְשָׁיִם
עוֹמֵד וְזוֹרֵק. אֵין זֶה כַּעַס:
הָרִצְפָּה מִשְׁתָרַעַת בְּלִי תַּחְתִּית
מַזְמִינָה, חוֹבֶקֶת בְּחֶמְדָּה
שְׁפוֹפָרוֹת, מִבְרָשׁוֹת, מַסְרֵק
זְרָמִים שֶׁל רֹק,
הַדֹּב הַלָּבָן יוֹשֵׁב נִנּוֹח
מַבִּיט בְּרִכּוּז
תּוֹהֶה עַל גֶּשֶׁם חֲפָצִים
מִגּוּמִי צָהֹב הַמֻּמְטָר עָלָיו.
עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת
בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרֵי כּוֹבֵשׁ וּפוֹרֵץ,
תַּלְתַּלֵּי זָהָב מְלַפְּפִים סְבִיב עַצְמָם
כִּלְאַחַר מַעֲשֶׂה רוֹלִים
שֵׂעָר צָהֹב בּוֹ הַפֶּן הוּצָא אַל מִחוּץ לְחֹק,
מִבֵּין שְׁתֵּי שְׁנַיִם תַּחְתוֹנוֹת וִיחִידוֹת
קְרִיאוֹת קְרָב וְנִצָּחוֹן,
שִׁלְטוֹן לְלֹא מְצָרִיִם –
בְּטֶרִיטוֹרִיַּת הַקֻּנְדְּסוּת
מֶלֶךְ עֲשֶׂרֶת הַמּוֹצֵצִים.
בספר אם כן חוויות של אב, ה"מֵעִיר אֶת יְלָדָיו בִּנְשִׁיקוֹת / לֹא בִּקְרִיעַת שְׂמִיכָה -/ לֹא פִּתְאֹם וּבְחַדּוּת", אלא "לְאַט וּבְלִטּוּף": אב היודע להקשיב לבנותיו הפונות אליו בדברים: כפי שהוא מעיד על עצמו – "אֲנִי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַקֶּשֶׁב / וְהֵן בָּאוֹת, מְסַפְּרוֹת וּבוֹכוֹת / כְּאִלּוּ אֲנִי אַבָּא שֶׁלַּהֵן" (אך הוא באמת האבא, כדבר המשך השיר. ואמנם באמירה "כְּאִלּוּ אֲנִי אַבָּא שֶׁלַּהֵן" יש משום מוזרות, אפשר לומר אפילו הזרה: יסוד שנמצא כי הוא מהווה חלק מכל שירי הספר. – גם כאן מעורבים בדברי הרצינות פניות של הומור. במה זה בין היתר נִכָּר? השירים, על פי רוב, אינם בנויים על טהרת ההיגיון. הרציו משחק איתנו את מחבואיו. אפילו בשיר זה עצמו אנו תוהים: מי המקשיב? "אֲנִי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַקֶּשֶׁב", אומר המדבר בשיר, אך שבסופו "אַתְּ הַיְחִידָה הַמַּקְשִׁיבָה לִי".
יכולנו להעלות קושיות לגבי עוד שירים, אך – במקום זה – נעבור לקרוא בשירים אחרים הקרובים ללב כותב שורות אלה, כי "בנפשו הדבר…", קרובים הם אליו. כך בשיר
כָּל חַיָּיו אָדָם מְחַפֵּשׂ
כָּל חַיָּיו / אָדָם מְחַפֵּשׂ / וּמִשֶּׁמָצָא /כְּמוֹ אֵיבָר נָפוּל/ רֶגַע אַחֲרֵי
זה שיר קצר הלקוח כמובן מהספר בבחינת שיר אחר, כזה:
"תָּמְכֵנִי נָא/כְּשֶׁלַּיַּעַד אַגִּיעַ הוֹ, אֶפְחַד/כִּי כְּמִי שֶׁרָץ וְרִאשׁוֹן הִגִּיעַ/אֶמּוֹט שֵׁם כַּמֵּת/קָמוּט וְיָגֵעַ (מ. ג.) .
והשיר, כמובן, על הרץ המרתוני.
כולנו רצים מרתוניים, מקווים להגיע: מחפשים את ה"יעד": אלא ששירו של א"ד הוא הקולע והמתומצת יותר.
יש בספר אם כן תמונות רגע ( כמו "האישה עם כלב" הרצה ברחוב, עמ' 48), ועוד. ואמנם, רב הדמיון על פני תיאורי המציאות בשירים: יש למשורר כמה תמונות קבע העולות וחוזרות ומבצבצות בין שורות השירים. אחת מאלה היא תמונת בניית המגדלים, החוזרת למשל בשיר "מגדל" בעמ' 15, בניית "אַרְמוֹן זוֹהֵר מֵרָחוֹק / מִגְדַּלּוֹר מֹחוֹת…", (עמ' 16) או השיר בו המשורר מוצא כי "הַגְּבוּל שֶׁלִּי גַּם אִם יִהְיֶה שֶׁמַּיִם / לֹא בַּעֲבוּר סֻלָּם לִבְנוֹת לִי שָׁם אַרְמוֹן" וכו. שירים אלה נראים מתייחסים, ואפילו אם רק באופן התרשמותי למדי, לסיפור מגדל בבל מהמקרא, ומשמעותם, בהתאם, ביקורת על אנשי המגדל, שביקשו גבהים לא-להם, אוויר-פסגות של אידיאות, ביקשו בלבים להידמות לאלוהים, משהו מעבר לHomo Sapiens של חיי יום יום, אל איזה עולם רוחני נעלה, התמסרות רוחנית לעולמות עליונים וכיו"ב.
כל השירים האלה נטועים אם כן בנוף הגות. המשורר מצא לנכון להפנות גב לשאיפות הבנויות כמגדלים באוויר: "כְּנֶגֶד מִגְדָּלִים מִתְנוֹסְסִים אֶנְקֹט עֶמְדָּה": אין הוא בכלל איש של דברים, הוא מכיר את האכזבה שבאמונה בתורות מזדמנות לבקרים, באידיאלים והגיונות של אידיאלים גורדי שחקים: פסגות של אוויר דליל, אידיאות רחוקות מהקונקרטי, הממשי, – פסגות הרים -"לֹא אַעֲלֶה לְשָׁם…אֲנֹכִי אִישׁ הַמִּישׁוֹר: תַּכְלִית שָׁם אֵין. הַגֹּבָהּ הֲזָיָה וּשְׁקָרִים. // לִמְטַפְּסִים, אַנְשֵׁי הֵרִים, הֵידָד/. בְּרִדְתָם חֲזָרָה אֶל הַמּוֹרָד/ יַבְחִינוּ כִּי שָׁקְעוּ בְּאַשְׁלָיָה וְכָל מִרְצָם פִּזְּרוּ…[עַל] מַחֲזֵה תַּעְתּוּעִים מַטְעֶה". (עמ' 22).
מובן מאליו, אם כן, שהמשורר מוצא טוב לנפש את השתיקה. "בֵּין דְּמָמָה לִדְמָמָה רַק לַשֶּׁקֶט נִכְסַפְתִּי / אִם תָּבוֹא דּוּמִיָּה יִשְׂבַע רְצוֹנִי…" על כן קונקרטית כל כך היא שירתו של א"ד: אין לו עניין בנעלמות, בתורות הנסתר, גם לא בכל תורה אחרת. המסקנות אליהן התייחסנו לעיל הן ארציות, לא עטופות בהילת אורות הרוח, שהם אך תעתועים. בשירים האלה המקרר הוא נווה בטוח, הוא מוצק ומדויק. גופים גיאומטריים שונים מאכלסים את שורות השירים: סרטוטים, בעיות בזויות, במחוגה (המזייפת אבל אף היא): עולם ההגות נמדד בנתונים הלקוחים מתורת איינשטין ותורת האור.
כך כותב רק אדם שהספיק בחייו להתאכזב מההבטחות שבתורות נעלות, פוליטיות ואחרות. האדם הוא יצור חושב, זיקתו אל העולם אחוזה ברציונאליות חמורה, ואין נתונים לו מרחבים אחרים מחוץ לחוגו הצר שעל פני האדמה. קשורים אנו אל רגבי העפר- היה משורר אחר אולי אומר. לא לנו האשליות – והאכזבה – הקורות בהבטחות שאינן מתקיימות, לא בתורות המדינה ולא בדת, לא בתורות מתקני עולם למיניהם ולא בחזונות מכזבים. אנו חיים פה ועכשיו – וכל טוב העולם – סדום ועמורה הם אין ואפס לעומתם. המצאת הגלגל (שבכותרת הספר) היא סמל לאותן תורות נעלות ומבטיחות גאולה לאנושות, ש"בְּנִיַּת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה מֵחָדָשׁ כְּאַיִן וְאֶפֶס לְעֻמָּתָהּ / …פְּרִיצַת דֶּרֶךְ כְּאוֹר חוֹצֶה הָרִים וּמְמוֹטְטָם / …אַרְמוֹן זוֹהֵר מֵרָחוֹק [כבר פגשנו בשירת המשורר "ארמונות זוהרים"] רוּחַ, מִגְדַּלּוֹר מוֹחוֹת / אוֹר צִיּוֹן, תּוֹרַת גּוֹיִים" שהבא אחריהן, בשורה הבאה הוא "מַחַק אַשְׁלָיוֹת, מַרְאַת זִקִּית / מַתְאִימָה לְעִדַּן אָבְדָן הַתֹּם…[ו]רַק חוֹלוֹת טוֹבְעָנִיִּים".
: