ביום קיץ

רות שאלה איך זה בעברית.
תרגמתי בחזרה…

יום קיץ

 

הֵן לוּ רַק אֲאָמִינָה: חֲזוֹן הַלֵּב אֵינוֹ שָׁוְא,

הַבַּיִת, הַשִּׁיבָה, הַתִּקְווֹת אֵינָם כָּזָב

לוּ עוֹד הָיָה, כְּפַעַם בָּרוּחַ בַּמִּרְפֶּסֶת

דְּבוֹרִים יִשְּׂאוּ דְּבָרָן, הָרִבָּה מִתְקָרֶרֶת,

וּדְמִי רֹגַע הַקַּיִץ בַּגַּן חוֹלְמָנִי, שָׁזוּף

בֵּין בַּדֵּי הֶעָץ הַפְּרִי נָע וְנָד, חָשׂוּף

וְנָעֲרָה זְהֻבָּה תַּמְתִּין בַּשְּׂדֵרָה, אֲדֻמָּה,

וְהַיּוֹם אַט יָצוּר צוּרוֹת-צֵל בַּדְּמָמָה.

 

(מיקלוש רדנוטי: מסע מזורז (תרג' מ. ג.ׂ)

 

יום קיץ. נינוח. גזוזטרא, מוקפת חלונות גבוהים, שקופים אל הקיץ, אל הגינה רחבת הידיים, שם עצי פרי  בלבלובם, ירוקי עלים  ושזופי שמש.

רק שנינו בגן,  שוכבים נינוחים בדשא , פינה מוסתרת בין העצים, ועוד נוצץ הטל.  כמו פעם, בילדותנו הרחוקה, ממנה מפרידות אותנו כבר שנים, שנים ראשונות של מעין-בגרות, ואימי המלחמה שעברה עלינו – לא כל כך מזמן. והנה שבנו, עתה, שנינו, אל אותו הגן – גן בית הוריה בעצם,  ואל הבית עצמו.

בגן – זכרי סודות. לא נספר.  הם אחוזים בילדותנו הרחוקה, בגילויים ראשונים של תשוקה, של הצורך להכיר.

זיכרונות רחוקים, קדושים כלשהו,  – בת שרצתה להכיר ובן קטן שטרם התעורר  למקור העונג שבזולת. אבל אהב אותה כבר- אהבת עולם נזרעה בו עקב אותו מאורע. כי מה? הנה בת – נציג עולמות  חשוקים, רחוקים, זרים מלכתחילה. התנסות, הִתְחַוּוּת חדשה.

 

זמזומי דבורים. הדבש הנאגר אט אט ובשקט בפירות. הנה עץ הדובדבן, על תאומי הצבייה, שתי פנינים אדמדמות התלויות בזוגות בין ענפי העץ, דבורים עוקצות אותן והן מפיקות את הדבש שבקרבן סביב מקום העקיצה.  נמלים שחורות, עמלניות פורקות ועומסות סחורה בין  בוהק לבוהק שבכידונים הדקים של העשבים. והשמש – יום קיץ: מַלְאָה, מְמַלְּאָה  את הלב במין לאות נעימה, – כזו המסרבת, שאין זה נחוץ לה לתת על עצמה דין וחשבון. מין רוגע משתלט, כלאחר הקרב, האובדן,  מין שכחת-עצמו בטוב המשתלט עתה כבר על העיר והכפר, על פרבר, פרבר-הכפרים שבשולי העיר הגדולה, הרחוקה מכאן.  קול זמזום הדבורים, החרקים המעופפים הקטנים, העמלניים ממלא את האוויר.

 

גדר גבוהה מקיפה את הגן, אין עין אדם  יכול לעבור בין החרכים.

 

השנים עברו. היא איננה עוד בת 12-13, כשהייתה, ואני אינני עוד ילד בן 9, לערך, אולי, או מעט פחות. עתה  – היא עברה את המחנות, את אימי הלאגרים,  ושבה משם: מכונסת אל תוך עצמה, שוקלת את עולמה.  

נחחוץ להתחבר מחדש אל העולם, שאיכזבה. וכבר עברו מאז שנתיים. והיא עתה בת 18-19. ואני בן 16, אולי. ואני אוהב אותה מאד. והיא בסך הכל בת דודתי.

 

אט מצאה עצמה בתוך הבית, בית הוריה – שאינם, היא לבדה – כאמור. משהו משלוות הימים ההם – בזכות הגן, בזכות הדממה המקיפה עתה את הגן שב, והיא רוחצת בשקט.

 

במרחק מה זה מזה אנו שוכבים, מגופפים באור וברוך הדשא.

היא מתבוננת בי, ואני – שהמבט או אולי השמש מסנוורים את עיניי,  כורך זרועי על עיניי ושוכב בשקט.

 עלינו להתוודות – גם אז, כשהיינו קטנים, היא היתה  היוזמת.

כמה חוויות יש לו לאדם אם יש לו קרובה קרובה כל כך, והיא בת, והיא גם גדולה ממנו בכמה שנים.   חוויות  נחרתו בזיכרון ועולות  לתהייה. אבל עלינו להודות – הן  הכל כל כך טבעי. והן – פרטיות. לא לסיפור.

זֵר  על לבי ממנה. איך היא ביקשה לרחוץ אותי כשהייתי כזה קטן. עמדתי באמבטיה והיא התבוננה. שיבושם לה. אמהּ קראה – תגמרי כבר. כאחות קטנה,  נפלה בחלקה המשימה לרחוץ אותי. אני חושב – נהנתה ממנה. הייתה בסך הכל בת 8-9, ואני 5-6, אולי. ואולי עוד קודם.  ההבדל בינינו  – כשלש שנים.

 

 האירוע בגן היה בשנים מאוחרות יותר. ואולי הייתי כבר בן 10 ( והיא 13).  הגן היה עד גם למעשה ההוא. אחותה החורגת ( אביה היה נשוי שנית) ביקרה אותה – שתי ילדות, מן הסתם האחות החורגת המבוגרת  – והמנוסה יותר. (היא המדריכה, היא היוזמת: שתי בנות, צוהלות, ממתיקות סודות. על מה המתיקו? רק נושא אחד יש לנשים, מאז ילדותן – נחשו מהו. אינכם מגלים? קשה הדבר? הרי הוא הגבר). ובמקרה זה…   ה"גבר" הזה הוא אני.

הקיץ בעיצומו, ומשקים את הגן. צינור ההשקייה – עוד אני זוכר –  צינור גומי ארוך, ובקצהו עיגול ברזל  עם נקבי  התזה.  מה טבעי יותר מלהתרחץ, להשתולל מעט  ולהתיז    סביב – זה על זה – מים. ילדים מוצאים בכל תענוג , – והכל משחק. האומנם הכל משחק?  כן ולא –  הבנות מעמידות פנים תמימות, מתוקות כדבש הנאגר – כאילו המשחק תמים. מציעות: נתרחץ. נפתח את ברז ופניני אורה יפוזו ינצנצו בגן, על משטח הדשא, שם נעמוד כולנו ונתרחץ זה מול זו, וניהנה ממראות הטבע כבראשיתן. "אבל אתה הראשון" – הן מבטיחות.

טוב, אני הראשון – מסכים אני בחפץ לב, מה עוד לקראת המחשבה של מה שבא אחריו.

אבל אחריו לא בא כלום. הן עומדות במרוחק כלשהו, מסתודדות, מודדות בעיניהן, נהנות למראה. אבל הן לא באות אחריי. אכזבה.

הבנות סידרו אותי. לא עמדו בהבטחתן. המשחק הפך חד-צדדי: והן שמוני לצחוק.  הפכתי, בסך הכל, מטרה ללעגן (מי יודע על מה הן התלחשו ביניהן – על ממדי גופי, שאולי לא ממש ענה  על צפיותיהן, אולי  דימו להן כיצד אחר כך אגדל או כיו"ב). מי יודע, אולי  לא היו אפילו מודעות לכך כמה אכזבה הייתה בי להיווכח כי אין  ולא הייתה בכוונתן לעמוד בהבטחתן שנתבררה כהבטחת סרק והפרת אמונים והפרת  הסכמים.

 

אך עתה –השנה 1947. ביולי 1944 נסגרו עליה דלתות הקרון.

ובמאי 1945 היא שבה.

כבר שנתיים. והיא שבה לאיתנה. 

שוקקי חיים אנו. והניצנים שוב נפתחו ושוב פורח הגן.

ושלווה גדולה סביב.

 משהו מטפס על זרועי. אני פוקח עיניים – שפירית ירוקת כפניים מצאה שם מנוח לכף רגלה. אני נושף בה, אך היא נאחזת – אינה נבהלת ממעט רוחות. אחר פורשת היא כנף ומתעופפת לה. עיניי נתקלות בעיני חוה'לה הקטנות.

היא מתבוננת בי.

"לא חם לך?" היא שואלת. אחר היא פותחת כפתור בחולצתה.

מוקסם אני מביט בה.

כל זה חלום. הקיץ, הגן. יַחְדָּוִיּוּת זו העליזה, הנינוחה, מחוסרת הדאגה,  שאין לה ריב עם העולם, שנהנית מִהֱיוׂת, מהחום הטוב העובר את האיברים, המחממת את הגו, המקימה לתחייה  אותו ואת  כל שהסתתר ונחבא ונחנק אל תוך הנפש במשך השנים הרעות האלה. שוב הדם זורם בעורקים. שוב הלב עורג.  שוב יודע הוא  להתענג על  קרבת הנפש ועל קרבת היופי הנתון לך כאילו  פרוש על צלחת. הנה הנעורים  – והיופי המוגש לך ממול.  הערגה בתמימותה.  הנה  תמונת אדם וחוה בגן העדן, כמימים ימימה.

אף אתה פורם כפתור, ומתגלה חזה מול חזה.

כמה יופי בה, בנעוריה שנותרו בלתי פגומים, במבטה החוקר-מלטף.

כמה טוב לנו שוב, כאחים.

 

 

 

 

 

בת דודתי, חוה'לה, נספתה ב-יולי 1944 באושביץ.