בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
בעיות בהעלאת העמודים. המסר הראשון נמחק. בתים נוספים אינם רוצים לעלות.
אני נאלץ להביא בכמה חלקים.
אגב, רות ביקשה להביא עוד שירים ותולדות חיי המחברת.
אשתדל להביא את אלה, למרות כל הקשיים.
הדף /שלפניכם כולל רק בית ראשון של שיר בן שני חלקים.
.jpg)
.jpg)
בוסתן הפירות
לצערי, באג: בהעלותי בית ב', נמחק בית א'.
בשמה של רות וברשותה האדיבה (בדיעבד) אני רושם שוב את תגובתה שאף היא נמחקה. היא הגיבה על ראשית פרסום השירים האלה בכותבה כי היא מבקשת לשמוע עוד על המחברת ולקרוא מפרי עטה שירים נוספים.
רחל פירסט: תולדות חיי
נולדתי בכפר השכן ליד ברטיסלבה -Bratislawa) בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הזיכרון הראשון שלי הוא מאבי, שהיה מגויס וחזר הביתה עם תום המלחמה. אנו, הילדים יצאנו לקראתו והתקבלנו במטח יריות מצד חיילים בני הכפר השבים הביתה. הם זיהו אותנו כיהודים.
בשנת 1921, כאשר חליתי בשפעת הספרדית וחומי עלה ל- 41 מעלות , חזרה אלי התרחשות זאת: "יורים בי! יורים בי!"
למדתי בבית ספר בכפר, אבל את השנתיים הראשונות (כתות א-ב) למדתי ב"פייסטני" (Piestany) בבית ספר יהודי. למדתי בבית ספר תיכון בעיירה סמוכה לכפר הולדתי, סמורין. (Samoryn)בשל היותי יהודיה היו לי קשיים להתקבל לסמינר בשפה ההונגרית. לבסוף התקבלתי כתלמידה שלא מן המניין. היו מרצים שדרשו ממני לבקש מהם רשות כניסה לכיתה לפני כל שעור. אני זוכרת שפעם אחת איחרתי ולא יכולתי לבקש רשות כניסה. אז התיישבתי על אדן החלון ומשם הקשבתי לשיעור. הרגשתי מושפלת עד דכא. חשבתי – מה היה קורה, לו נפלתי מאדן החלון שם.
לאחר שסיימתי את לימודיי (ב- 1933), קבלתי עבודה בבית ספר יהודי בכפר פֶּרֶד .(Pered) בבית ספר זה למדו גם ילדים נוצרים, כי המדינה לא אישרה קיום בית ספר שיש בו פחות מ25- תלמידים ולא היו 25 ילדים יהודים בגיל בית ספר בכפר. רשויות הכפר עודדו משפחות נוצריות לרשום את ילדיהם לבית הספר, כי היו מעונינות בקיום בית ספר נוסף בשפה ההונגרית. כנערה צעירה הבנתי שחשוב ללמוד יהדות, אך יחד עם זאת יש צורך ליצור אוירה שכל התלמידים יכבדו את דתם הם ואת דת חבריהם. הנהגתי, לכן, שכל בוקר יתחיל בתפילת התלמידים היהודים, כאשר בו בזמן התלמידים הנוצרים עמדו בשקט. לאחר מכן התפללו התלמידים הנוצרים ואילו התלמידים היהודים עמדו בשקט. רמת בית-הספר היתה גבוהה למדי ורוב התלמידים המשיכו את לימודיהם בתיכון, וזאת למרות שילדים מכיתה א' עד ח' למדו יחד.
בחופשות הקיץ נהגתי להשתתף בהשתלמויות שונות. למשל ב1935- למדתי קורס בגרמנית שניתן על ידי פרופסור מהאוניברסיטה הגרמנית בפרג. לאחר ימים הגרמנית, ללא ספק, היתה לי לעזר רב. הפרופסור, שהתברר כאנטישמי מושבע, תהה מדוע איני רושמת דבר בשבת, בעור שבימי חול הקפדתי לרשום את דבריו. לשאלתו עניתי שאיני כותבת בשבת כי אני יהודיה. למחרת התחיל את השיעור בתיאור התיאוריה הגזענית של רוזנברג, שלפיה היהודי כלל אינו שייך לאחד הגזעים המרכיבים את האנושות.
ב1938- , לפי הסכם, פֶּרֶד וגם כפר הולדתי הפכו חלק מהונגריה. ההונגרים לא מצאו בי דופי ולכן המשכתי ללמד: אך כל התלמידים הנוצרים הוצאו מבית הספר.
ב1944-, אחרי פלישת היטלר להונגריה התחילו הגירושים. חזרתי למשפחתי בכפר, למרות שיכולתי לברוח לבודפשט ולהסתתר בה. היתה לי אחות, אלמנה צעירה. האצנו בה לברוח, אך היא שבה הביתה להיות יחד עם המשפחה.
בסוף מאי 1944 הקיפו את ביתנו השוטרים ההונגרים וגרשו אותנו מן הבית בהתראה של דקות, אך אפשרו לנו לצאת עם עגלה והסוסים שלנו. הגענו לגטו ב– "עיר-הגר-הגדולה", (Nagy-Magyar) שם לקחו מאתנו את הסוסים וחפצים נוספים שהיו ברשותנו. הוכנסנו לדירה בה היו 3 משפחות נוספות. את אחי לקחו השוטרים ההונגרים. חקרו אותו במשך שעות והכו אותו מכות רצח. הם רצו לדעת היכן "החבאנו" את הזהב שלנו. לאחר 3 שבועות הוקף הגטו וכל היושבים בו, ילדים קטנים, זקנים, גברים ונשים אולצו ללכת ברגל כמה ק"מ למקום ריכוז בעיר ושמה דוּנָסֶרְדַהֶיי Dunaszerdahely)). אלפי אנשים נאספו אל תוך בית הכנסת, צפופים, ללא אוויר, מזון, מים. אז הגיעו קרונות המסע להעביר את כל המטען האנושי הזה לאושביץ .
כיצד נכתבו השירים?
בסוף אוגוסט 1944 הגענו מאושביץ למקום עבודה ב-נוישטדט (Neustadt). הקבוצה שלי עבדה במפעל למטוסים. קבוצה אחרת של נשים עבדה במטווייה, שם עבדו נשים גרמניות שמידי פעם נתנו לבנות פרוסת לחם או תפוח עץ. הבנות בקשו להודות לגרמניות, אך מאחר ולא ידעו גרמנית בקשו ממני שאכתוב עבורן מכתב תודה. הן הביאו לי עפרון וניירות מן המפעל בו עבדו. יחד עם מכתב התודה כתבתי את השיר "אסירים ללא חטא", (ראה עמוד 24 בספר). קראתי את השיר לחברות והן בקשו שאוסיף ואכתוב ואקריא להן את אשר אני כותבת. הן הביאו לי נייר ועיפרון ואני כתבתי בשירים אלו את אשר עבר עלי. אחותי ואני נשאנו דפים אלו על גופנו במשך כל המלחמה, וכך נשתמרו הדפים המקוריים עד היום .
בספר סודרו השירים בידי בנות המחברת לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות המתוארות בכל שיר. הן שהעבירו לדפוס את כתב היד המקורי.
נ. ב. – מפי המלביה"ד: אספנו את השירים שנותרו בכתב יד והוצאנו את האוסף בהוצאת בית אל.
לצערנו יכולנו לעשות זאת כבר רק אחרי מות המחברת, שנפטרה בארץ בשיבה טובה, לצד שתי בנותיה ששמרו על מיטת חוליה.
כאמור, היא זכתה לעלות ולהינשא כאן לבחיר לבה וללדת שתי בנות, הנושאות משרות ממשלתיות מרכזיות.
פוסט: Deportation
שם המגיב: אביטל
תוכן: משה זה מפעים ומרגש, תנאי הכתיבה, ושאר הרוח של האסירות שעדין כמהו לדבר שירה. יפה- מאד.
שלום משה גנן,
נתקבלה התגובה הבאה לבלוג שלך:
פוסט: Deportation
שם המגיב: רות בלומרט
תוכן: אין מלים לתאר את הצער או יכולת להבין את האימה. ספר לנו מעט על המשוררת [האם ניצלה?] והבא עוד שירים.
רות,
למרות מה שכתבתי (כי כאילו נמחקה תגובתך, לדאבוני), הנה הצלחתי לשחזרה.
גם פרסמתי עוד שיר ותולדות חיים (לא הצלחתי בבת אחת, אולי איכשהו – גם מפאת הנושא וגם מתוך התחשבויות בבאגים של האכסניה – ישאו לי (הפעם).
יישר כח משה. אין גבול וערוך לחשיבות כתיב=תיעוד כאלה.