דמות הגבר האידאלי

 

 

 דמות הגבר האידיאלי באמנות.

 

האידיאל הגברי  בפיסול ביטא קודם כל סגידה לכוח.

 הכוח התבטא בשרירי הגוף. בעוד האישה הייתה לאידיאל של יופי, של חכמה, של עדינות, תוארה כאם המשפחה, כמקור השפע והאור,  ואף יתר תכונותיה  עילאיות – הגבר  האידיאלי  לא הצטיין בכל אלה – לא בעדינות ולא בחכמה,  לא באבהות על כל צדדיה (אך אולי ביוון כמורה: הגבר הופיע מזוקן ובדמות סוס: היה מורהו של אכילס).

 בעוד שהאישה הולבשה במחצלאות  שהדגישו את כבודה,  – ככל שרבו הקפלים בבגדה כן היא עלתה בהיותה מקובלת ומכובדת:

  כן הגבר הצטיין בערומו השרירי:

 הפיסול סגד לכוח ובז לחולשה:

הרקולס ודיאודמס.

 (דיאומדס היה מלך רשע. סוסיו אכלו אדם. הרקולס ניצח אותו – אך בפסל זה  (של V. dei Rossi (16th century) – Palazzo Vecchio, Florence  – הומור: הרקולס עצמו  נראה די פגיע, במקום בלתי צפוי בגופו.  יש וגם למנוצחים   כוח  נסתר ומפתיע – על כן אל לו לחוגר להתהלל כמפתח…)

הכוח התבטא בגודל הגוף: הגודל הרשים:

 פידיאס: זיאוס

ואמנם, העולם העתיק, אך גם החדש, מלא גיבורים בעלי כוח על,– אטלס, הרקולס,  ועוד מיני שמשון, טולדי  (גיבור בעל כוח-על הונגרי) ועוד, – להזכיר רק את הידועים בהם.

כמו שראינו במקרהו של (פסל) זיאוס, הכוח הֻאֲלָהּ, וְהָאֵלִים  סימלו כוח: הרי אף עצם המילה "אל" מובנה כוח: כך בביטוי "יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ", דהיינו יש בידו הכוח לעשות דבר: ואלוהינו הוא בעל כוח כפול, או רב. המילה "אֵל" היא רבת פנים: אחות היא ל"אֱיָּל", לָאַיִל, ( כוחו בקרניו), לביטוי "לָשִׂים כֹּחוֹ לְאַל",  בו המרכיב "אַל" הוא שלילת ה"אֵל", במובן הכוח. ה"אליל" הוא כמובן   דימינוטיב, הקטנת ערך, דהיינו אל קטן ולא נחשב, חסר כוח[1].

ע"פ האנציקלופדיה העברית עמים רבים ייחסו לאלון   (Quercus)   כוח אלוהות, הן בגלל חוסנו והן בגלל אריכות ימיו.  האל הוא נצחי, ומה קרוב לו יותר בין העצים מאשר האלון, שחי אלפי שנים. אלון אברהם בחברון, אומרים, הוא בן אלף.

אך לא רק הכנענים סגדו לעצים וראו בהם מין התגשמות תכונות אלוהיות:  גם העברים, שתרבותם הייתה  ראשית כל כנענית, עשו כך:  ככתוב בספר הושע פרק ד יג: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּם".

"אלון הוא  ע"ש רוב כחו שהצמיח: הונח עליו שם "אלון", משום "אל" המורה על הכח:  כמו שהונח מטעם זה שם איל לזכר הכבשים, לפי שהוא התקיף שבשאר הצאן שבמינו שהם חלושי כח; ולפי שזנב האיל הוא שמן ביותר וכאלו כח האיל בזנבו הונח עליו שם אליה; וכן יש מין אילן הנקרא אלה אלון, תחת האלה אשר עם שכם תחת האלון (וישלח ל"ה, ד' ח') ע"ש שהוא חזק בעל שרשים גסים ועבים או שעצו קשה וחזק; ככה שטח ארץ המישר נקרא אלון ע"ש כח השמנונית המושפע בו לגדל זרעים.   (הכתב והקבלה על בראשית פרק יח פסוק א)

שמותיהם של שני העצים המרכיבים את החורש הים תיכוני: "אלון" ו"אלה", הומצאו כיוון שהם שימשו לפולחן לאלילים (הושע, ד, יג) וגם ל-ה', כיוון שהיו נטועים בביהמ"ק ( "שער שהיה בבית המקדש וזה זכר בדברי הימים עד שער שלכת ושם היו נטועים אלה ואלון" ( רד"ק על ישעיה פרק ו פסוק יג).

לא לחינם כתוב כי "חסון הוא כאלונים" (עמוס ט ב): גובהו (של אלון התבור) עשוי להגיע עד 15 מטר

האלון זכה להערצה ולהערכה רבה  אצל הקדמונים: שמות פרטיים ניתנו לאלונים, כגון "אֵלוֹן מוֹרה",  (בראשית פרק יב ו), "אַלּוֹן בָּכוּת", תחתיו נקברה דבורה הנביאה, (בראשית  לה  ח), אֵלוֹן בְּצַעֲנַּיִם (בְּצַעֲנַנִּים) (שאיננו ממש מכונה על שם המקום בו הוא נמצא, שהרי נאמר במפורש שהוא בקדש): (שופטים פרק ד),  "אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם",  אשר תחתיו המליכו את אבימלך, ( שופטים  ט  ו), "אֵלוֹן מְעוֹנְנִים", ( שופטים  ט  לו) , אֵלוֹן תָּבור, תחתיו משח שמואל את שאול למלך, (שמואל א   י ג), ועוד. אך הכוח – כידוע – איננו רק פיסי: מיכאלאנגלו מתאר  את הרושם הרוחני העז שמשה  פעל עליו באמצעות ממדי הגוף המרשימים של משה, כמו גם – כידוע – באמצעות הקרניים – קרני איל – שהוא מצמיח לו: וההסבר כי  מקור התיאור במקרא,   בשמות פרק לד: "קָרַן עוֹר פָּנָיו"  הוא הסבר פשטני.

אך אם המידות הענקיות – הקולוסליות – השרו על הצופה תחושת כוח ושגב, הרי שהזיווג בין "הקולוסלי" למידה הזעירה השרו עליו  תחושות  צחוק ולעג: 

זהו פסלו של   פיטרו ברבינו, ליצן החצר, פסל בשם "בככוס הקטן", המוצג לראווה להנאת צופיו בגני פיטי בפירנצה.  – (יש והאידיאלי מומחש על ידי ניגודו). ברור שהפסל מבליט  חוסר כוח גברא,  נלעגות,  רהב של דמות המבקשת להיראות רב-און אך למעשה הוא חדל צורה וחדל כוח. הצב תחתיו – ששריונו  מהווה תמונת ראי לבטנו הנפוחה של  הגמד –  מדגיש את מצבו הנחות,  הנלעג ביסודו.

סוג אחר של האידיאל הגברי של העת העתיקה היא דמות הגבר הסובל, ניגודו של הגבר הגברי. לא נתייחד עם אלפי דמויותיו של ישוע הסובל, כגון  ב"פייטה" של מיכאלאנג'לו,  בציורי ופסלי ישוע על הצלב או בעת הורדתו מהצלב וכו'. קשה לקרוא למצבים בהם הדמות מופיעה "אידיאליים", אף על פי כן אולי הדמות עצמה  יש בה  שיקוף דמות האל האידיאלי, איתו ניתן להזדהות, תוך סבלותינו הארציים.   אך יש דמויות  של סובלים גם בלעדיו  – "העבד" של מיכאלנג'לו, המתפתל בייסוריו, מרטירים שונים שהראו למאמינים דרך ודוגמא,
 
 

אך יותר מכולם נוגע ללב פסלו ( או פסליו) של אנטינו, אהובו של אדריאנוס קיסר.  חייו, כאהובו של   שליט העולם הידוע,  היו צריכים לעבור, לכאורה, בעושר ואושר: אף על פי כן בעיניי פסליו משקפים   סבל פנימי שקט – אולי סבלו של מי שמכיר בעצמו כצעצוע המיני של כוח  שמעליו.  מן הסתם, לא בכדי הוא התאבד, בקופצו, בשנת 130 אל תוך היאור.
.

אנטינוס של אדריאנוס

 ואם לא מצינו את הנושא – נסתפק בכך הפעם.