בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
אינני יודע מה מכה בי לפרסם , ולפרסם דוקא כאן, מקום שאיש אולי איננו קורא בו. מין יומן ביני לביני, מקום סתר. כאן אני יכול להופיע בפני עולם קוראים, בסתר. כעת אני מבקש להעלות כאן שיר, לתהות על קנקני קוראים וקנקני עצמי, אם שיר יכול להיות מובן גם אם הוא מציית לעצת מורי דן פגיס ז"ל, שטען שלא צריך שיהיו יותר מדי רמזים בשיר לפירושו. מכל מקום, השיר שלהלן נכתב תוך שמיעת הרצאה – ברור, לא הקשבתי – והוא עלה בי כתוך חלום. ראיתי צריפים ובינינם מעבר, קרקע, גשם, אפור. גשם אטי ירד והטיפות הכו במים עכורים, אפורים שבשלולית. התבוננתי במחזה, עדין לא תופס אל אן הוא מבקש להוביל אותי. היה לי ברור שמקום הארוע הוא מחנה, – ביקרתי לאחרונה באושויץ. אחר תלשתי דף ממחברת וכתבתי את השיר. גשם בין הצריפים טפות נופלות אל תוך שלוליות אפורות, קולן דק, חדגוני, מפויס. הן מזינות את שלולית המים שטח סלחני, לא שייך, לא יציר השלטונות כאן: השלולית היא שטח שאיננו מטעם. הוא קיים לעצמו, לא הוזמן בידי איש, סתם קיים לעצמו, שטח חופשי. אשכב בו למות במקום חרות, של אף אחד.
למשה
חברים מקשיבים לקולך.
השיר יפה ומעביר את הרצון להיות חופשי, ולא להיות משויך למשהו- גם במוות.
כמובן, שהפתיחה הפרוזאית נתנה רמזים משלה.
מה פרוש המילה "אטיננו"?
שבוע טוב
גיורא
לגיורא,
תודה,
כבר תיקנתי את שגיאת הכתיב האומללה
הובנתי אפוא – וזה העיקר.
את השיר חלמתי: התדיינתי עם עצמי תוך כדי החלום – שלולית, גשם אטי ושקט, הייתי אומר מפויס – אז מה? לאן השיר מוביל? ואז, ההכרה: הדובר הוא איש בקצות כוחותיו, הנפשיים (נגד הנוגש, אך זוכה ברגע הכרת מצבו, רגע חרות ושחרור) והפיסיים: מעבר בין הצריפים, איש איננו, האיש חופשי – בוחר למות במקום זה, תחת שמי עופרת, בשלולית בגון עופרת, שקט בכל, והאיש נשכב למות במקום בו אין שליטה ישירה של הנוגש.
גיורא, תודה.
אני מסכימה עם גיורא .כתיבתך יפה ונוגעת בי. גם אני לא הבנתי את המילה
עפרה
עופרה,
תודה,
ראי תשובתי לגיור.
משה
עופרה,
תודה,
ראי תשובתי לגיורא גם.