הביקור בגן

 לפופית 2011

 הביקור בגן

 כבר העליתי היום פסט זה פעם אחת – והנה הוא נעלם כלא היה.
גם דברי הקדמה כתבתי, וגם הם נעלמו.  
כתבתי כי כל מה שאני מפרסם בבננות בבחינת טיוטה ייחשב, Pilot work, זאת אומרת  במובן מסויים אין הוא פרסום כלל. זאת משום שעורכי כתבי עת דוחים  כל מה שמתפרסם לפניהם באופן מקוונן. 
ניתחתי בפרוט מדוע זה מעשה שלא ייעשה. אין תחרות אמת בין  הנכתב בכתב עת מקוונן לבינן המתפרסם כשהוא מודפס על נייר.  כל סוג פרסום וקוראיו; מדוע יש למנוע  מהקוראים בדפוס את שהתפרסם באינטרנט, וכן להיפך?
התעייפתי. לא אחזור על כל זה כאן שנית.

הייתי באנגליה – יום חופשתי האחרון: מחר  לשוב. היום עוד אני חופשי – מחליט לא לבקר את  חברתי, ז. א. חברת המשק שעזבתי ב-1954, כמדומה, לאה, היא רוז'י, שבעלה עזר לי כה רבות בימים הראשונים אחרי שהגעתי לאילת –  עבדתי על "בריגיטה טופט"  כTelly-man – סופר סחורות  העפות  באוויר על הווינצ'ים  מול עיניי אל תוך, או מתוך, בטן האוניה והוא הופיע לפתע על כבש האוניה, מביא לי כריך עשיר,  – כי לי לא היה לא כסף ולא זמן ולא הידע איפה ואיך לקנות לי דבר כזה שם בנמל, תוך כדי עבודה ללא הפסק. אך בפגישתנו האחרונה הוא לא היה נחמד – טען שלא  פקדתי ביתם זה עידנים – ואמנם, הם עברו לגור בקצה איזו מעברה או שכונה  מלאה בתים, שורות שורות, שהתקשיתי להתמצא ביניהן.  נסעתי אליהם כדרכי  ולא מצאתי את ביתם בהמון, – לשווא חיפשתי, עד שנאלצתי לוותר, על אף שהקפתי את המעברה מכל צד וסחור סחור.
רוז'י הייתה בחתונה שלי, אחר כך אני בחתונת בתה. כמדומה, שם ראיתי אותה בפעם האחרונה, כיון שהחתונה נערכה בירושלים,  – החתן היה ירושלמי, כנראה.  היא הבטיחה כי מעתה נתראה  יותר פעמים, מעת לעת, שהרי מן הסתם היא תרבה  לבוא מהמעברה  לבקר את בתה. מאז לא ראיתיה, מלבד פעם אחת, בחטף ובאופן מקרי,  עומדת  נשענת על קביים – זמן עבר, כנראה, וחלתה.  אם כי היא שמחה לקראתי ובירכתני לשלום, חייכנית כתמיד,  מראיה בנכותה  החריד אותי… בחטף אמרתי  לה שלום, ובאופן אנגלי מאד נבלעתי בהמון.
יום אחרון באנגליה.  קמתי מליד חברתי – ל., שסיפור שאני כותב עליה, אגב, לא עולה יפה: יש בעיה  עם תיאור המציאות כפי שהיא היתה, לבין פרטים שעלי לשחזר מהיסק או להשלים מהדמיון: כי אותה הלא לא אוכל  על פרטים אלה, החסויים עימה, לשאול.  אף על פי כן  מוּנָע אֲנִי לכתוב, כה יָקְרָה לי דמותה.
אגב, אעיר: משתדל אני לנהוג  בסיפור זה  לפי העיקרון המנחה את הגב' מור  במעשה הספרות:  נוטע אני גן דמיוני למדי, עם קרפדות-אמת בתוכו. אבל גם הגן, סוף סוף, ובאין ברירה,  רגליו נטועות בפלגי המציאות.

לרוז'י אם כן לא הלכתי, – נראה כי היה לי לכך עוד זמן – לא הלכתי הן בגלל  שנרתעתי מפגוש את יצחק, בעלה, שכאמור היה לו בלב עלי, והן מפאת שהיה לי קשה להגיע, – לונדון היא עיר מסובכת וכאן בוודאי לא אמצא את רגליי וידי. מה טוב שבסיבוב  הרגיל עמי – לבקר מעת לעת, בחופשותיי, שורת חברים – נותרו אך מעט חברים, אותם ביקרתי בימים האחרונים; החברים  האחרים שהיו לי   הנה הם ברובם  כבר אינם, הלכו לעולמם. את מי כעת אבקר?
 החלטתי לצאת לפארק – סנט ג'יימס? רגנספארק? או אולי אפילו היידפארק… אינני זוכר  כבר, לונדון מלאה פארקים נהדרים, אולי אחד שעלום שמו.  אולי הואנדלפארק?
היתה שעת בוקר מוקדמת, נהדרת. ירק הדשאים תמיד לקח את לבנו – של אשתי ושלי; היא היתה מונה את סוגי וגוני הירוק של העצים השונים בטיולינו בכל מקום.
הפעם טיילתי לבד:  את אשתי אני רק מזכיר תמיד, משמע היא תמיד אתי, – בַּעֲדַת יתר  הנשים היקרות שעמי, מי פחות ומי יותר; אינן זזות מלצדי.
ירק הדשא לקח את לבי: עליה קלה  עליתי, והנה מולי מבנה ומגדל. התבוננתי במגדל, מבנה ידוע ומקובל – אולי בפרק חיים קודם כלשהו אפילו גרתי בו, אינני יודע, אולי הוא מזכיר לי את  בית חלומותיי, זאת אומרת הבית בן חדר אחד ועלוב למדי במעברה  שגרתי בו פעם וחלומותיי תמיד פוקדים אותו מחדש.  עליתי  לפארק במעלה גבעה קטנה, אפוא, מתבונן בחול שלרגלי המגדל – לא חול המצוי בכל מקום, אפילו בסביבה הסמוכה האדמה היתה שחורה, שלא לומר בוצית, אבל  לצד אדמה זו ולצד המגדל  היתה פזורה שכבה עבה ונרחבת למדי של חול זך, לבן, פריך; גם הוא מצא מאד חן בעיניי. התכופפתי וקמצתי בכפי מהחול; הוא היה רך ונעים למגע.
התיישרתי והבטתי במגדל: עתה הבנתי מנין החול ומה מקורו:  הוא הסתנן מבין סדקי  האבנים מהן המגדל היה בנוי, כעין זרזיף דק. תמהתי אם אין להודיע לשומר הפארק על כך – חשש שהמגדל ייפול ויקרוס תחתיו – אך  לא ידעתי איפה למצוא  שומר כזה וגם  החלטתי  שליהנות באתי לפארק ולא למלא שליחות ציבורית כלשהי.  אתה מתקדש חג לאיזה ענין ביורוקרטי – והלך היום. עדיף לי לחפש מקום נאה ומוצל, לפשוט בגדיי ולקפוץ למים – הרי כאן  בריכה פתוחה לכל ואפשר להתרחץ.  אמנם איזה ענין היה לי לסדר בבוקר – אפשר גם אחרי הצהרים – בינתיים לא דחוף; הרגשתי חופשי ונטול דאגות; הרי אמרתי כי לא נטיתי באותה שעה ליטול עלי דאגות כלשהן.
אנשים רבים ישבו על הדשא לכל מרחב הגן;  מי בשטח הרחב, מי ליד פלגי מים זעירים שעברו  בין הדשאים. מה מקור המים? שאלתי והחלטתי לחקור, ללכת בעקבות הזרם ולחקור את מוצאו. זו ארץ עשירה במים, ובלכתי ליד גדת הפלג  – במעלה הזרם – ראיתי איך הזרם מתגבר.
שוב הגעתי למין מבנה והצצתי לתוכו. במין תעלה רחבה ומגדורת שכבה שם חיה ענקית –  דמויית נמייה ענקית –  נראה כי היא היוותה את מקור המים.  כל גופה, עורה היה שחור ובוהק כמשמן; רק רגליה הענקיות  היה צבען צהוב-חום חיוור –  – האמנם היו לה  כמה וכמה זוגות רגליים? או רק מתוך שהתהפכה והסתובבה סביב ציר עצמה נראה לי כאילו כך?  צבען היה  כעין גון החול במדבר.
המשכתי בדרכי, בין האנשים הפזורים, השרועים   על הדשא. חיפשתי תלולית, כמין סימן, לידה אוכל להניח את  חפציי.  אחר המשכתי בדרכי, מן הסתם בכיוון הבריכה. לבריכה אמנם לא הגעתי – משכה  את תשומת לבי קבוצה של כשלשה נערים רָעֵי מראה, שהתהלכו בין החפצים הנטושים כביכול  תחת עצי הגן, מביטים בחפצים בהתענינות  ואף נוגעים בהם, אחד עם סכין, אולי אולר בידו. הם הרימו  ילקוט, או תיק, הפכו אותו וניערו את תכנו. הבנתי שהם גנבי חופים עזי נפש ששולחו לחופשי,  נערי חוצות המסתובבים בחבורה, ותענוגם ומלאכתם בכך שהם שמים את ידם, באין מפריע ומוחה,  על חפצים עזובים כחפצם. לא התערבתי –  מסיר דאגה מלבו יחיה לאורך ימים. אך במהרה נתקפתי בכל זאת בדאגה מובנת  לחפציי אני: הנה אף אנכי עזבתים ללא השגחה. ואולי יש עוד  חמולות-נוער כאלה שעיסוקם בשוד חפצי אנשים תמימים כמוני העוזבים את חפציהם ללא השגחה?
פניתי איפה  לחפש את חפציי.
אבל איפה  בדיוק הנחתים?  חזרתי , מתבונן, אט אט בדרך בה באתי – אך במשטח  אחיד המראה, עם משפחות וקבוצות אנשים פזורים בשטח, לא עלה בידי למצוא ולו צל חפץ מהחפצים.  מצלמתי, משקפיי, ארנקי עם כל הכסף, הדרכון, התעודות – אַיָּם?
דין וחשבון על מצבי: אני עומד ללא פרוטה, ללא כרטיסי הרכבת  למחר, ללא המצלמה, ללא מסמכים. והרי לחברתי לא אוכל לפנות – לתלות על צווארה דאגה לא-לה,  – שתלווה לי כסף? שתארח אותי לעוד כמה ימים עד שאשיג את התעודות הנחוצות? הרי בבית, בארץ, יש לי כסף – רק כאן עומד אני ערום ועריה, ללא פרוטה לפורטה.
בכל אופן,  עמדתי הבסיסית עמי – לא  להתמסר לדאגות, לא להיכנס לבולמוס עניינים,  בשום אופן כמובן לא להיכנס לפאניקה; להירגע, לקחת הכל בקלות; – הרי  הכל עתיד למצוא פתרונו בדרכי שלום, בנחת, הפיתרון מאליו יבוא, אף אם לא בהינף יד. – חבורות נערים ישבו על הדשא – אולי אצטרף לאחת מהן, אלמד מפיהן דבר.
ואכן, באמת נקלעה לדרכי חבורה כזאת – כמה נערים ישבו, מי על הדשא ומי על כסאות נוח סביב . התבוננתי ולא מצאתים רעי מראה כל כך כמו אלה השודדים. התיישבתי ביניהם והצגתי עצמי – אני  בא מארץ רחוקה.  אני מעוניין לשוחח עם  צעירי המקום, ללמוד מפיהם דבר. אמרו שלא חשבו שאני זר . בתחילה דיברתי איתם בלשון עם זר – אולי בעברית דווקא? ונסתכסכו על לשוני דבריי, ("מה  המגמות כיום הניכרות" – וכו' ) אך אחר כך פתחתי באנגלית, ותוך כך שיבחתי ביני לבין עצמי את יכולותיי – שגם אותי לא מעט הפתיעו – , שגם בחלום (!) אני דובר  אנגלית צחה ומוצא את הביטויים הנכונים:
What I wished to discuss with some young men in this country, – young men like yourself – what direction takes, in your opinion, recent youthful delinquency?  -ובמיוחד הייתי גאה על כי אף בחלום אני מוצא את המונח  המדויק שאולי איננו נפוץ כל כך ולא על כל פה מזומן ממנו ובו כמו  ?delinquency  "אשר חפצתי לשוחח עליו עם בני נעורים בארץ זו –עם  צעירים כמוכם –  מה  המגמות הניכרות כיום בפשיעה הצעירה?" אך משפט זה  נסתכסך על לשוני, כאמור, כלעיל.
נער, שהפך כאילו בעל דבבי, הרחיק למשמע השאלה את כסאו אל קצווי המעגל. "ומה זה לך?"  שאל לבסוף.
"ראיתי כמה נערים מחטטים בחפצים עזובים, הופכים את תכנם, כאן בפארק – מן הסתם חפצים לא להם" – השיבותיו. "לא רק זאת – עזבתי את חפציי כאן באיזה מקום ואינני מוצא אותם עתה".
"מה, גם לך זה קרה?" פנה אלי אחד מהמסובים. הנה  גם  מַצְלֵמָתִי נעלמה" – אמר. "טוב שאני נזכר: אגש לשומר הגן לוודא, אולי מצאו".
הרעיון נראה לי. אקום נא ואלך אתו.
שומר הגן,  אדם צעיר למדי, לבוש  בבגדי עבודה, דהיינו חולצה  בהירה קלה ומכנסים קצרים ישב על מין מִגְבָּהּ, 
 מביט סביבו בשטח. ואכן, לשמע תלונתו ובקשתו של הצעיר שאיבד את מצלמתו השומר קם, חיטט מעט בערימת חפצים שלצדו והוציא משם מצלמה: "זו היא?" "כן", קרא הצעיר בשמחה, והסתלק עם מלקוחו בידו.
"אולי גם חפציי נמצאו? מצלמתי, למשל, ו…"
 אבל הרי מצלמתך תלויה על צדך, הלא?" – התמיה עלי השומר.
ואכן,  ידי שנשלחה מאליה אל  צד חגורתי, שם שמרתי את המצלמה בדרך כלל תלויה על בלימה, מצאה את המצלמה תלויה במקומה. 
בתקוות נלוזות שלחתי ידי גם אל כיסי, בו  שמרתי בדרך כלל את ארנקי עם כספי ומסמכיי – אך את אלה לא מצאתי במקומם.

מה עוד חלמתי, אינני זוכר. רק זאת אעיר:  ידוע כי  החלום טווי מחומרי המציאות – כמו שהמציאות עצמה איננה אלא מארג חלום.  מה  ההבדל אם הדברים שסופרו לעיל קרו או לא קרו? הנפש חוותה אותם באותה מידה של עוצמה וערנות בשני המקרים.  לי כל דבר שאני חולם אותו – כאילו קרה במציאות. אולי הדעות חלוקות – בבוקר, כשקמתי, דבר ראשון שבדקתי הוא אם ארנקי במקום. (אכן היה במקום).  אבל  אומרים, מה שקורה בחלום הוא שרירותי,  המצאת איזה יסוד חולם בנפשנו המערבב מציאויות. וכי היד המערבבת עלינו את גורלנו אינה כן? הלא כל אשר קרה לנו  במציאות (כלומר כשאני "ערים",  כביכול) יכול היה לקרות גם אחרת: אמנם למה שקרה באמת ייחוד משלו, אך אם אגיד שאבי היה למשל סנדלר, או  קלפן, או שאמי היתה חדרנית במלון וכיו"ב המצאות – מאי נפקא מינא? למי זה משנה? ואם הוא היה תעשיין, רפתן בקיבוץ, אסטרונאוט, והיא מנהלת בנק או מתכננת תחבורה ציבורית או מקפלת מצנחים? אז מה, – ובעיקר למי –  זה משנה?

 
 Amaryllis

 פרחים מהגן:

 צבעוני

פרחי בר אסופים מהשדות