איזה סיפור חדש

קופת חולים.  (סיפור)

 לא איחרתי- אך הגברת שישבה מולי על הספסל בקופת חולים אמרה שֶׁתּוֹרָהּ לפניי. הבטתי ברשימה התלויה על דלת הרופאה: תורה היה ב-13.20, אך הרופאה מתאחרת: גם זו שלפניה טרם נכנסה.

אגב, שמה – ע"פ הרשום ברשימת המוזמנים – הוא ז., שם הנערה שאהבתי בחפצי-בה – או עוד קודם. היא לא השיבה אל חיקי אהבה.

והנה  עתה, היא יושבת כאן, מולי, על הספסל, מחכה לתורה להיבדק. האם חולה היא, אם כן? צר לי.  ואולי – השנים עברו – חולה… זהבה מתה, נפטרה לפני איזה שנים.  אולי אף היא, ז. זו –  – ועולה לנגדי בתמונה. אני הורג אותה, מחליט שנותרו לה רק עוד 10 דקות לחיות. אני נפעם, שאלה מציקה לי – אשאל אותה.

"אז גם  שמך זהבה?" אני פונה אליה בדברים.

"למה, מי עוד?"- שואלת.

"נערה שבנעוריי מאד אהבתיה, אך היא לא השיבה אל חיקי אהבה" – אני מסביר לה, מניה וביה – אך מוסיף: "ויש לי שאלה – רק כי שמך זהבה, כשמה. כמובן, אין זהות ביניכן, סתם בא לי לשאול – תעני, אם תרצי, במקומה. אין את – היא, אך אולי תדעי מענה. כך מביא הגורל – שמך כשמה, את יושבת פה, אולי אוכל לסמוך על תשובתך".

"אז מה השאלה?" ובעיניה חיוך.

"אסביר לך. שנים אהבתיה, ללא תקווה וללא תוחלת. הכרתיה מאז שנינו היינו בני 14, שנינו בני גיל אחד, בני אותה ארץ, והלכנו כברת דרך יחד, בחברת ילדים אחת, דרך גרמניה, אגב, וקפריסין – לא"י. ניתקנו מבית, מהורים – כבר מי שהיו לו עוד הורים, כוונתי. הייתי כרוך אחריה ולא ויתרתי: אהבה נואשת היא – היו לה אהבות משלה. קנאתי, סבלתי, ולא חדלתי מתקווה. שנים אחר כך עוד פגשתיה  – פגישות נואשות, גם לא כל כך נעימות:  ועדיין מקווה,  למרות שעברו כל כך הרבה שנים.  וזה לא הניב כמובן פרי, ולא היה עוד למה לחכות."

חדרה של הרופאה נפתחה. "לא אוכל לסיים את הסיפור":- ציינתי בצער. תורה הגיע.

גבר התיישב לידי. "המשך, אם כן. תוכל לספר לי. הסיפור שלך מענין אותי".

הבטתי בו בתמיהה. "אני החבר שלה. אנחנו חברים הרבה שנים – אגב, אני גם בעלה. יש לנו יחד ג' ילדים". אחר הוסף: "הסיפור שלך אנושי. התחתנת אחר כך"?

"יש לי גם כן שני ילדים. והשנים עברו. ולולא שם אשתך זהבה, לולא קראתי מרשימת המוזמנים לרופאה את שמה – לו היה שמה יוספה למשל, או אילולאלה,  – לא היה נפתח לי  כל אותו פצע לפתע, לא הייתי נפעם. אבל כל "זהבה" – מזכיר לי  אותה, באופן די טבעי".

"מה שמענין שאתה מספר את הדברים האינטימיים האלה שלך כאן קבל עדה, לפני כולם. אחרים מסתירים, מותירים זאת בתחום הפרטי".

 "גם אני מתפלא – אבל זה יוצא לי באופן טבעי.  אני יכול רק להודות לאשתך, על שנכחה פה והעירה בי נופים. אני חי אותם חזק. ועוד לא הגעתי לשאלה שנזכרתי בה למקרא השם".

"מה היא?"

"הנה סיפרתי שהיא נפטרה".

"היו לה ילדים? היא התחתנה?"

"כן, נולדה לה בת. היא עכשיו רופאה".

"כן?"

"היא נפטרה – ועלה על דעתי-  מה היה קורה לו הייתי אז בקרבתה, ברגעיה האחרונים, ושנינו היינו מודעים,  ללא עוררין, כי דרכה עלי אדמות  הגיעה לקיצה. כל חיי אהבתיה, שאפתי קרבתה ולא ניתן לי: ועתה? שנינו יודעים כי הגיעה לסוף הדרך: האם אוכל לבקשה אם כן, שמתוך 10 הדקות שנותרו לה עלי אדמות – תקדיש לי, כשכר על המפחים והתקוות, רק ארבע דקות, בהן תאהבני?

אך כמובן –  לא היה כבר, בשעה מאוחרת זו, מקום לצפות ממקום כלשהו לתשובה.