יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
התמעטותי
יוֹם הֻלַּדְתִּי מַדְגִּישׁ אֶת הִתְיַתְּמוּתִי
אֵין מִי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת הָאוֹר שֶׁבָּקַע אֶל הָעוֹלָם
כַּאֲשֶׁר הֵגַחְתִּי מֵרֶחֶם אִמִּי.
הוֹרָי יָרְדוּ לִתְהוֹם דּוּמָה
וַאֲנִי מְהַלֵּךְ עַל הָאֲדָמָה בִּזְמַן שָׁאוּל
כָּרוּי לִנְדִיפַת הַזְּמַן אָטוּם לְמַעֲגָלִיוּתוֹ
עוֹקֵב, כִּמְכַרְסֵם מִמְּחִילָתוֹ, אַחַר
הִתְמַעָטוּתִי
שיר יפה מאד.
מזכיר לי את דבריה של חוה אלברשטיין לפני הרבה שנים, שאמרה שמאז שהוריה נפטרו אין לה למי להראות את הצלחתה.
כך בשיריך: אין מי שיזכור את האור.
ומזכיר גם את דבריו של עמוס עוז:
"אבא מת, עכשיו אני אבא".
מות ההורים שם אותנו בשורה הראשונה.
תודה גיורא על התגובה. מות ההורים מבטל את החציצה בינינו לבין הלא נודע.
מאד נודע, רק שאתה רוצה לחשוב על זה כעל "הלא נודע"-:)
גיורא. מצטער. אני זקוק להסבר. האם יש משהו שאתה יודע על מה שמחכה לנו בסוף המסדרון ?
יהונדב.
אני מעריכה את האומץ לשתף בחוויה כה אישית. אני מזמן לא כותבת שירים אישיים.
מדהים לדעת כמה נפש האדם היא בעצם נפש של ילד. לא משנה כמה מבוגרים נהיה- תמיד אנחנו ילדים של אבא ואמא. אני מצטערת לשמוע שעצוב לך. ובכל זאת,
מזל טוב 🙂
תודה גלית על התגובה החמה והאמפטית.
נםלא. רק שבהתמעטותך לא תמעיט חלילה בערך עשיותיך. לפעמים ורצוי שזה יפעל הפוך.
ענת. זה הרי עניין מוקשה, ההליכה על החבל הדק בין ההתייהרות לביטול העצמי. תודה בכל מקרה על התגובה.
שיר יפה המעלה הרבה שאלות, גם על הורות.
השאיפה כהורים היא להטמיע בילדך את האור כך שלא יהיה זקוק לנו כדי לראות או להרגיש את האור שבוקע .
הבית השני עצוב, עצוב
תודה על התגובה לוסי. את מציינת אספקט שלא חשבתי עליו לגבי ההורות.
אהבתי מאוד את השיר
מועט מחזיק מרובה
אבנר. תודה על הביקור והתגובה.