להשתחרר מרגשות האשם. . . .

אתמול ארזתי בארגז קרטון את אוסף הפיות והפסלונים של בתי הקטנה. היום הגיע שפצניק לצבוע לה את החדר והיה צורך לפנות את המדפים. אין מדובר באוסף של מה בכך. את מרבית האוסף קיבלה בתי, לפני שנתיים, בירושה מאחותה הגדולה. יחד עם מספר לא מבוטל של פיות וכדורי בדולח שנפלו לידיה בגינה היא – עומד האוסף על כמה עשרות פיות ופסלונים.
בתוך כדי אריזה של הפיות היפות עד כאב והפסלונים השונים חשבתי כי למעשה, מתחוללת כעת דרמה עזה על המדפים. די אם נזכר באגדות מוכרות המפיחות רוח חיים בצעצועי הבית כמו "מפצח האגוזים" ו"חייל הבדיל" או אגדה מוכרת פחות של אוסקר ווילד מתוכם מובאים הדברים שלהלן:

"אבי היה שביט כמוני, ממוצא צרפתי. הוא הגביה עוף עד כדי כך, שהבריות חששו כי לא יוסיף לרדת ארצה. אלא שבעל מזג רך היה וירד אף-על-פי-כן. בצונחו ארצה הציג ראווה מפוארת ונתפצל רסיסים רסיסים כמטר של זהב. העיתונים ציינו ראווה זו במילים נרגשות ביותר. אפילו כתב-עיתה של חצר המלכות תאר את צניחתו כניצחון לאומנות הדי-נור". (תרגום: יעקב אורלנד. הוצאת עבר, ירושלים תש"ז)

כך מתרברב השביט המופלא, באגדה הנושאת את שמו, באוזני חבריו, הזיקוקים היותר צנועים במחסן (הלא הוא מדפי הפיות) בו הם ממתינים יחד ליום שבו ישלחו אותם לכיליונם המזהיר בשמיים.

בידי אחזתי ארגז קרטון לא גדול והייתי צריך לכלכל את מעשה אריזתי בתבונה. תחילה, לקחתי את פסלוני הפיות על פי גודל בסיסם וסידרתי אותם בארגז. קריטריון זה – גודל הבסיס של כל פסלון ופסלון – גרם לי לברור את הפיות לא על פי סדר מקומן על המדפים אלא בצורה אקלקטית. יד הענקים שלי נעה ונדה בין שני המדפים גוזרת פרידות חטופות על מיני הזיווגים שנתקבעו על המדפים – שכנות ותיקות, פיות אחיות, שדונים הנשענים על הרי האלפים המושלגים שבתוך כדורי הבדולח – אלא שלא הפרידות החטופות היו העיקר אלא הפתאומיות שבה הגיחה אותה יד ולקחה אותן אל הבלתי נודע. דמיינתי לשמוע את גלוסטר העיוור נאנק: "האדם / ביד האלים כזבוב ביד הילד: / בשחוק ימותתונו". (המלך ליר, מערכה רביעית תמונה ראשונה. תרגום שלונסקי) 

למרבית הפליאה, למרות הדמיונות שלי, רבי העלילה, נותרה מהותן של הפיות הללו כשהייתה: פסלים. ללא תנועה ואותה הבעה.
נזכרתי במתח עליו מדבר ברגסון ב"צחוק" שלו. המתח בין הנוקשות והמכאניות של הדמויות הקומיות לגמישות הנדרשת ממי שחי את החיים עצמם. אותו גינוי קומי מסמל עבורי את אחת האמירות היותר חדות ונוקבות של האדם בדבר כמיהתו לחיים מלאים בחוויה של משמעות ותוכן.
לאחר מכן התקשרה ידידה שלנו ומתוך שיחתנו עלה על הפרק עניין 'ברכות הנהנין' ביהדות.

בעקבות שיחתי עם אותה ידידה התחלתי לחשוב על 'תשלום' הברכה בו מצווה היהודי לשלם על כל אחת מההנאות שמזמנים לו ששת חושיו. מבט חטוף בברכות אלו הצביע מיד על הייחודיות של היין והלחם, שיתכן בכלל כי זכות הראשונים שמורה למלכי-צדק מלך שלם אשר "הוציא" אותם מכלל פירות האדמה והאילן וזיכה אותם בברכה מיוחדת משלהם.
ואז הגיח לפתע זכרון מימי הילדות הרחוקים.

נזכרתי איך, בהיותי ילד קטן, ניסיתי, בכל מאודי, למצוא יסודות "נוזליים" בברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו". נזכרתי כיצד חיפשתי, נואשות, קשר בין כל כוסות המיץ הממותק ששתיתי למילה "בדברו" אשר דווקא בה חשדתי כי היא עשויה מקצף גל ועננים. וכאן, לפתע, ממרומי גילי המבוגר, הבנתי כי אחת מהתוצאות של כישלון החיפוש הזה היא ההזדהות העמוקה שיש לי עם המכתם: "העולם נברא במאמר" או בלשון המקרא בתהילים: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". (מדרש רבה בראשית, פרשה ג' סימן ב') 
כאדם כותב, מעשה הבריאה של עולם המילים, ממשיל עצמו בכל רגע למעשה הגדול שבתוכו אני חי. תחושת היותי, כמו הפיות או השדונים של בתי הקטנה, מריונטה נשלטת על ידי אותה יד של מפעיל נעלם משוכפלת במעשה היצירה שלי במילים שמחד, הן "חקוקות בקול" ומאידך "חצובות ברוח". (ראה ספר היצירה, ספר ב' סימן ו')

ואם בברכות הנהנין לאותו בובנאי נעלם עסקינן, חשבתי על הקושי שמציבות ברכות אלו לפני מי שמצווה לאומרן ועד כמה דומה הדרישה ביהדות מהאדם המאמין להודות לבורא עולם על כל הנאה חושית שמזומנת לו לדרישה הבודהיסטית מהאדם המואר לחיות מתוך מודעות תמידית, של כל שנייה ושנייה, למצב הבר-חלופיות שלו כחלק ממרקם גדול ובלתי נתפס.
אם לדבר בשפת התיאטרון, ההבדלים בין שתי הגישות מתבטאים ב"פעולה המשחקית" של "הדמות" או, אם להשתמש במינוח שאיננו מעוגן בעגה מקצועית כלשהי, לכל דת "גישה" משלה.

ביהדות, לפני פעולת האכילה הבסיסית, הפעולה היא: "להודות", מתוך הכנעה והשפלת ראש ללגום מהיין ולבצוע מהלחם. ואילו בדתות אחרות הדרישה נקייה מרגשות אשם.
הבדל זה יכול לטעון כי דת אחרת דורשת מהאדם אחריות הרבה יותר גדולה למעשיו מפני שאין לו יצר הרע להתלות בו. אלא שמבט מעמיק יותר מגלה שלמעשה אין הבדל.
גם האדם הבודהיסטי צריך להיאבק באותם כוחות חומר בהם נאבק האדם היהודי על מנת להגיע למצב של "הארה".
הפירוש הסמנטי של הפעולה המשחקית "להודות" ככרוך בהכנעה והשפלת ראש אומר כי יחד איתן ירדו כרוכים לעולם הפחד, החנופה ורגשות האשם, ואלו כבר צובעים את מעשה ההודיה בצבעים עכורים.
המסקנה העולה מדיאלוג בין דתי פנימי זה היא כי טוב ייעשה האדם היהודי לו רק יצליח להשתחרר מרגשות האשם שלו בזמן שהוא משפיל ראש לפני קונהו.
ובמחשבה שנייה, זו הרי מסקנה מתבקשת מאליה – לא ?