זרזירי העט מוולדורף אסטוריה

אתמול, בהפסקה בין שתי המחציות בקונצרט הגדול שהיה ביוהנסבורג ראיתי את הפרסומות הזו שייצר מפעל הפיס, גוף ממלכתי בישראל. 
ממלכתי ממלכתי אבל נמוך מצח כמו אחרון בדרני החתונות בשקל. 
כוונתי לאותה בלונדינית "זוהרת" במעיל מנומר ועקבים ורדרדים וחברתה ה"מכוערת" שיורדות מלימוזינה בפתחה של חנות בניו-יורק. השתיים נכנסות לחנות והזבן שרואה אותן מרחוק שומט את מה ששומט מידיו וממהר לעברן. הוא הרי מזהה אותן: הנה הגיעו הקליינטיות החד-פעמיות מישראל לחגיגת הקניות. וכך, העסק מתחיל וכך הוא גם נמשך ונמשך, נעל עקב בצבע טורקיז הופכת לאובייקט דוגמת גיזת הזהב, השתיים מגיחות באחת, לבושות באותו ורוד מזעזע מתא מדידות והדבר מפיל את המכוערת מצחוק ובתוך כך, מחוץ לחנות מתגודדים המעריצים שבאו לחזות בשתיים מתוך שבעת פלאי התבל. ולבסוף, הן יוצאות לתוך תרועות ההמון מחוץ לחנות, בידיהן שקיקי הנייר המרובעות – סמל ה"חשקה נפשי" המודרני ולפתע באה מונית ניו-יורקית צהובה חסרת לב, משפריצה מי גשם על המכוערת והנה – גז לו החלום. היא מוצאת עצמה ליד אחותה הבילוגית כנראה, שום בלונדינית זוהרת איננה נראית יותר באופק אבל מייד תופיע כתובית הניחומים: אירוח בוולדרוף אסטוריה ו 40.000 ש"ח לשופינג בחיש גד של מפעל הפייס.