יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
*
לַמְרוֹת שֶׁעָצַמְתִּי עֵינַיִם
וְהִנְחַתִּי לְכַמָּה נְצָחִים
אֶת הַמֵּצַח בְּכַף הַיָּד
לַמְרוֹת שֶׁוִּילוֹנוֹת שַׁרְכֵי-עֲרָפֶל
הָלְכוּ וְנִיסוֹטוּ
פְּנִימָה וְהָלְאָה הָלְאָה וּפְנִימָה
כְּלוּם לֹא הִתְבַּהֵר
פָּקַחְתִּי עֵינַי אֶל אוֹתוֹ סֶלַע
עִם אוֹתָהּ חֲזָזִית צְהַבְהֶבֶת
בַּחֲגָוָיו פְּרִיחַת הַחֹרֶף
מַמְשִׁיכָה לְהָאִיר אֵלַי פָּנִים.
פריחת החורף
מיטיבה להאיר פנים.
לא כך מאירי פנים האנשים העסוקים בעצמם. אצלם הפנים מופנות פנימה ולא החוצה.
ואיך הזכיר לך השיר מיכל את אותם אנשים ? יכול רק לקוות שאני אינני נמנה עליהם.
השיר הזכיר לי אנשים נרקיסיסטיים
אינם פורחים כלפי חוץ
בניגוד לפריחת החורף מאירת הפנים.
אתה כמובן נמנה בין פרחי החורף מאירי הפנים..
במצב של עצימת העיניים,ניתן לראות טוב יותר
יהונדב, מקסים הדילוג שאתה מתאר בין המחשבות לבין הסלע והצמחייה הממתינים תמיד להלך היושב
תודה נעם.
יופי של שיר! ביחוד הקריצה שבין מצח לנצח.
תודה סבינה.
מכיוון שהאחרון לפקוח את עיניו אל סלע היה גליית (מפגש אשר תוצאותיו ידועות לך), שמחתי לגלות שפגישתך עם הסלע נשאה אופי חיובי מעט יותר.
שיאר לך פנים גם להבא. אמֵן, סלע.
אמן ואמן
שיר יפה, יהונתן, המרמז – בקריאתי הפרשנית – על חשרת עבים ותוגה. עצימת העיניים כנסיון לברוח ממראות המציאות אל מראות נפש נעימים, אבל דבר לא מתבהר במעמקי הנפש, והישועה באה דווקא עם פקיחת העיניים מול מראות הטבע. שיר מקסים.
מעין תמונה הפוכה לבריכה הפרושה מן העולם שם דג לו ביאליק בחשאי את דגי זהבו, והוא מתאר את תמונות לבבו.
יהונדב, כמובן.
(אולי עצמתי עיניים).
🙂
תודה שחר-מריו. על הביקור ועל התגובה.