עם מותו של סוצקבר

הלך מאיתנו מרדכי היידישאי.
אני מסתכל בהשתאות על היקף יצירתו, החל משירי ילדות מוקדמים, זכרונות של בקתה בשלג ואבא שמנגן בכינור, מגע ראשוני עם הטבע, דובים, זאבים, שועל מושיט לשון, מזחלות, "כוכבון נפל מחוט נושן / ונשק לו, לנהר החורף". הקירגיזים שפגש סביב מדורות.
 
ולאחר מכן שירי גטו וילנה, על תמונת הנעליים המצמררת, כיצד הכיר וזיהה מזווית עליית הגג בה שכב את נעל אימו המעוקמת בקרון הנעליים הגדוש. ועוד הלאה והלאה, הנדודים בדרכי אירופה, העלייה לארץ ישראל והמפגש עם הנוף הצהוב, עם החום, עם החול, המסע לאפריקה בתחילת שנות החמישים, שירי הפילים והמלך זונגא, ואחת מפסגות יצרתו – האודה ליונה.  . . . ועוד הלאה והלאה. . . 
את השפה בה כתב אינני קורא. רק נסמך על שולחנם של המתרגמים. 
ורשימת מתרגמיו הארוכה והמגוונת תעיד, על המקום המיוחד שלו בקרב עם המשוררים:
אלתרמן וזוסמן ואליעז ואמיר גלבוע ואביגדור המאירי ואבא קובנר ושלונסקי ולאה גולדברג, יעקב אורלנד ועליהם נוספים, עמינדב דיקמן, בנימין הרשב, דן מירון, דוד וינפלד וכולם, כולם נדמה שהצניעות תוקפתם בבואם לתרגם אותו, את מרדכי היידישאי. 

והערה אחרונה: מי שחוזר בימים אלו ל"כינוס דומיות" – לא להחמיץ את השיר המצויין של דורי מנור על דש הכריכה האחורית.