יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
בדרך. באחת מסימטאות הכרמל. ליד "גן שמואל" הוא "גן מכבי האש". תקוע, כמה מכוניות אחרי משאית זבל ירוקה.
מרחוק העין קולטת. אשה עומדת ליד המדרכה. תחתיה עמוד כרסתני שהציבה העירייה כנגד מחפשי החניה המהירה ועל אותו עמוד – פעוט. שנה וחצי, שנתיים. כולו מתוקתק כבר בבגדי מבוגרים. נעליים עור חומות עם שרוכים, חולצת כפתורים, מעיל מדוגם (כך אומרים – לא ? ) ופה. . . . פעור במקצת וגם העיניים פעורות. מביט – בוהה במשאית הזבל. עוקב בדקדקנות אחר עלייתן וירידתן של הצפרדעים בירוק זרחן, אחר פעולתן התכליתית של הפועלים באדום צהוב.
המשאית התקדמה למפרצון חניה והפקק השתחרר. בעוד אני חולף על פני הזאטוט הניפה אותו המטפלת וסובבה אותו ב90 מעלות שמאלה – שימשיך לגמוע בעיניו הפעורות את הנס המכני שמתחולל לנגד עיניו.
מאוחר יותר אמרתי לזוגתי – לכל אחד מאיתנו היה פעם את המבט הזה. וזוגתי השיבה – ייתכן שבשל כך אנחנו מתים – כדי לפנות מקום לבני אדם אחרים שכך יביטו על העולם.
ייתכן ורק כך: בפה פעור ועיניים עגולות – ראוי להביט בו.
ליהונדב
אני בטוח שלא תעלב אם אומר שמשורר תהילים אמר את זה יותר טוב.
כך אני מסביר לתלמידי את "מפי עוללים ויונקים.." רק הם יכולים לחוות באופן בלתי אמצעי את היופי והפליאה.
תהילים ח
א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. ב יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץאֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם. ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ-עֹזלְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. ה מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו. ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים. י יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ.
גיורא.
מי אני ומה אני שאתחרה במשורר התהילים. רק היתה לי לרגע התחושה הזו, הפנימית, של הכמיהה למבט הילדות שיחזור. . .
איזה רגע יפה. פעם כשגרתי במושב חמד הייתי תופשת טרמפ עם משאיות זבל מחיריה כדי להגיע לידיעות אחרונות לעבודה.
סבינה. לפעוט ההוא – זהו רגע יפה. וטרמפים לעבודה עם משאיות זבל . . .זה ממש נשמע אקזוטי. אני מכיר גירסה למקבת של ה בי.בי.סי. בה מופיעות שלוש המכשפות בדמותם של פועלי זבל שכאלה.. . .
נוכל לאמץ לנו ראיה מתפעלת של ילד, אם לא נתבונן בעולמנו בעיני ההרגל:
"למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל…. לבל יהיה עלי יומי הרגל"
את זה יודעים ילדים אינטואיטיבית
והמבוגרים צריכים לאמן את רוחם וכמה שזה קשה
אבל לא בלתי אפשרי
בפעם הראשונה שבני ראה מטאטא כביש שעיר (היה בן שנתיים) הוא פרץ בצווחות אימים ,חשב שזו מפלצת.
עד היום אנו מזכירים לבחור את הצווחה הקדומה הראשונית ההיא של המפגש עם מטאטא הכביש מזכירים וצוחקים.
ככה זה ילדים הם משקפים לנו את ראשוניותם של המראות
חנה.
קודם כל תודה על הביקור ועל התגובה. אבל, האם את באמת חושבת שניתן לאמן את עצמנו לחזור ולראות את העולם במבט ראשון ?
להשתדל לחיות בערנות לסובב אותנו
אפשר בהחלט לאמן את עצמנו לכך
אמון הרוח באמצעות מדיטציות תשומת לב ,למודי רוחניות ,אמנות ועוד
באמן יש משהו מהילד
"ייתכן שבשל כך אנחנו מתים – כדי לפנות מקום לבני אדם אחרים שכך יביטו על העולם".
זוגתך-שתחייה משוררת ממש. זה תיאור מדויק ומפוכח והמילים שבחרה נפלאות.
אתה צודק בהחלט ארז. תודה על הביקור.