יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
*
הֵי אַתָּה
בּוֹא שֶׁנִּרְאֶה אוֹתְךָ
מוּל הָרְאִי תַּעֲמֹד
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם מֵהַפִּצְעוֹנִים עַל הַכָּרֵס
בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֲגַלְגַּלּוּת הַשְּׁמַנְמַנָּה שֶׁל הַבָּשָׂר הַמַּתְחִיל לְהַקְשִׁיחַ
מִתְחַכֶּכֶת בְּבַדֵּי הַכֻּתְנָה הַזּוֹלִים שֶׁל הַחֻלְצוֹת אוֹתָן אַתָּה לוֹבֵשׁ
בּוֹא
תַּעֲמֹד כָּאן
בָּאוֹר הַמָּלֵא
שֶׁנִּרְאֶה אוֹתְךָ בְּכָל הֲדַר גּוּפְךָ
אֶת הַשְּׁקַעֲרוּרִיּוֹת מִתַּחַת לְעֵינֶיךָ
וְהַסֶּנְטֶר הַהוֹפֵךְ בְּדִיזוֹלְב אִטִּי לַצַּוָּאר
בּוֹא נִרְאֶה אוֹתְךָ
תַּעֲמֹד יָשָׁר
לֹא שְׁלוּב יָדַיִם
אֶצְבְּעוֹת
קוֹפֵץ שִׁנַּיִם
מִתְנַצֵּל
מִתְגּוֹנֵן
עָקֹם
חֲסַר בֵּינָהּ
מִשְׁתּוֹקֵק
מָאֳבָס
שׁוֹתֵק
שׁוֹתֵק
בּוֹא
תְּכוֹפֵף יָד אַחַת
תְּכַוֵּץ אֶת הָאֶצְבָּעֶגְרוֹף
וְעַכְשָׁו תְּשַׁחְרֵר
תַּתִּיר אֶת מוֹשְׁכוֹת הַפְּרָקִים
אֶת מִקְוֵי הַלֹּבֶן בַּחֲרִיצִים
תִּפְעַר פֶּה תּוֹשִׁיט לָשׁוֹן
רְקוּמַת קַוִּים הַחוּצָה
הִתְעַלֵּם מִצַּחֲנַת הָרָקָב הָעוֹלֶה
מִבֵּין מַצֵּבוֹת שִׁנַּיִךְ
הַבֵּט בְּפִקַּת הַגַּרְגֶּרֶת הָעוֹלֶה וְיוֹרֶדֶת
עִם כָּלִעֲלוּע בִּגְרוֹנְךָ
הַזִּיפִים הָאֲפֹרִים מְאַיְּמִים
לְכַסּוֹת אֶת הָאֵיבָר הַמִּתְרַפֵּס
שֶׁהָיָה פַּעַם צִנּוֹר בַּקָּשׁוֹתֶיךָ
אֶת קוֹל הַזָּמִיר הָאֱלֹהִי
שׁוּב לֹא תִּשְׁמַע בּוֹקֵעַ
אֶלָּא בַּמַּאֲמָץ תָּשִׁיר
בַּגַּעְגּוּעִים תְּבַקֵּשׁ
לַחְזֹר אֶל סִיּוּט נְעוּרֶיךָ
אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֶיךָ שַׁמְנוּנִית
וּקְרוֹבָה לְהִתְפַּקֵּעַ
וְנוֹזֵל מֻגְלָתִי נוֹזֵל
בַּחֲרִירִים אֶל שִׁפּוּלֵי בִּטְנְךָ
בּוֹאֵשׁ יְדִידֵי בּוֹאֵשׁ
עוֹד בְּטֶרֶם
נִסְתָּם הַגּוֹלֵל עָלֶיךָ.
* מתוך "על פי הדיבור".
שירה שמכווצת את האצבעגרוף, ומשחררת עד הסוף.
שיר-מישיר-מבט נוקב ואמיץ, יהונדב.
שיר ישר, מיישיר מבט אל המציאות האנושית, במקרה זה הגברית.
שיר אמיץ שלצערי עוסק רק [כמעט במפולת הגוף]. בטוחני שיש ויהיו שירים אחרים המוצאים נוחם בקיום, יהונדב.
כמובן רות. אבל מאחורי כל השירים האחרים מסתתר גם השיר הזה הרי.
הי, השיר אמיתי כל כך.
התבוננות במראה ללא אשליות
כשהגוף כלה בסבל ובאיטיות
אך הנשמה שורדת ומתעדת
את שהעניים רואות
הלב מבין
והמוח יודע.
אכן מיכל.
תודה שחר-מריו.
אגרוף בבטן, הרג אןתי השיר שלך
תודה חני. גם אותי הוא הרג.
הראי הפנימי רואה הכל.
המשורר יכול היה לצייר וורדים בשולי המראה אבל הוא לא מוותר לעצמו ולנו. אין מקום להסתתר.
קיוויתי שהשיר יסתיים קודם, לא בגלל שהוא לא טוב או הדברים מיותרים.
להפך!
נשארתי בסוף חסר נשימה.
תודה גיורא. זו מחמאה גדולה עבורי לשמוע ממך את המילים הללו.
אה, שיר ענק. דיוקני? דיוקנך? מת עליך, יהונדב. כבר קופץ לתוך המראה הזו ומתאחד עם בת דמותי הנשקפת אלי ממנה.
יוסי. מה שאני רואה במראה דומה להפליא לכל הפרחים המדממים שלך.
חזק.
תודה תודה.
שיר לא קל. תיאור די מזוויע של מצב והלך רוח. היפה בשיר לדעתי הוא יכולת הדיוק בתיאור, הרטוריקה שלו וההתפתחות משורה לשורה, מבית לבית, עד לחשיפת הזוועה. למה הפכתָּ! צודקת רות באומרה – מפולת הגוף. שבת שלום, יהונדב. רני.
רני. נכון שזה הלך רוח אבל לא רק, אלא אמת עגמומית משהו שמעבר. והנה כבר הפכתי למליץ יושר של תולעת. שבת שלום גם לך ולכל בית יעקב היושבים באוהל.
יהונדב, מה שאתה מנסה לרמוז הוא שבשיר הזה יש מצב של התפוררות גופנית משל אנו הוזמנו לתערוכת הגופות? כלומר, אנחנו מביטים בגווייה, לכל היותר במת-חי. ומכאן התולעת? ייתכן. אני עדיין מעדיף את האינטרפרטציה של המצב. רני.
רני. התפוררות הגוף איננה "מצב" חולף הרי. גם לא עניין להשקפת עולם כזו או אחרת. היא עובדה מוצקה ומתפוררת.
אותי זה הצחיק . חדות המבט והגזמת פליית הכינים בלבד.
"העולם מצחיק אז צוחקים. . . " זה כתב אחד, ניסים אלוני אם אני לא טועה.
מי שכתב לגששים את "העולם מצחיק אז צוחקים" הוא יוסי בנאי שנפטר לפני 3 שנים.
שמעתי זאת בתוכנית מחווה ליוסי בנאי
במסגרת מועדון זמר שהתקיים בבית אבא חושי.
יורם רותם מגלי צה"ל הנחה וסיפר שיוסי בנאי חיבר הרבה "משפטים מחוזיים" שהפכו להומור הפנימי בהוויה הישראלית:
השיר "ספירת מלאי" כמראה גדולה
המשקפת את דמות החברה הישראלית.
בית מרקחת עומד שלושים שנה למה להזיז?(הנהגת)
רבע עוף ובורקס (אשת מהנדס)
הצ'ופצ'יק של הקומקום(הכה את המומחה)
יוסי בנאי וניסים אלוני כתבו ישיר ומצחיק-עצוב
ואני חושבת שיש בשיר "הי אתה" ראייה מפוקחת
לא מתיפיפת של המציאות הקיומית הקומית והטרגית
"בגעגועים תבקש לחזור אל סיוט נעוריך".
"מתנצל מתגונן משתוקק שותק" שקוף וכואב.
תודה מיכל על התיקון ויסלח לי יוסי בנאי עליו השלום. תודה גם על המילים החמות.
סליחה,שלא ציינתי כראוי ומתוך כבוד
יוסי בנאי ונסים אלוני,עליהם השלום,זכרם לברכה.
"הצוענים של יפו","הכלה וצייד הפרפרים"
עם הציורים הסוריאליסטיים של יוסל ברגנר ע"ה,ז"ל
הם יצרו יחד בתאטרון "העונות" סגנון יחודי.
יהונדב, זוכר ודאי את המחזה "הנסיכה האמריקנית"
של נסים אלוני? ראוי להפקה מחודשת,
אהבתי ללמוד אותו (באורנים), הומור ולשון משובחת.
נדמה לי שמעלים את הנסיכה האמריקאית באחד מהתאטרונים בעונה הקרובה.
קראתי שתאטרון החאן הירושלמי מעלה הפקה מחודשת
הנסיכה האמריקנית היחידה שהיתה במציאות
היא גרייס ממונקו. בכלל כשהייתי בנסיכות מונקו
הכל נראה שם לא אמיתי כמו בתפאורה של סרט קולנוע.
החופים שם יפים אך האנשים משחקים נעורים נצחיים.
בעוד השיר שלפנינו מכיר בגובה העיניים
באמת הברורה שאין טעם להתעלם ממנה
שהיופי הגופני הוא זמני.
פרח אמיתי נובל וקמל, רק פרח מלאכותי אינו כלה.
כן,בתאטרון החאן הירושלמי, מועלית ההפקה המחודשת
של "הנסיכה האמריקנית",
אלוני גם התכוון לנסיכה גרייס ממונקו?
כמה שידוע לי – לא. הגב' דולי קוקומאקיס – היא "הנסיכה האמריקאית" איננה מופיעה כלל על הבמה. אני בטוח שהנסיכה גרייס לא חלפה אפילו במחשבתו של אלוני כאשר כתב את המחזה הזה, אלא ההפך הוא הנכון – אלוני כתב מחזה (טרגדיה) על יחסי אב ובן – מציאות ובדיון והכותרת של המחזה היא כותרת בלתי אפשרית כמו העולם שאותו ברא ודרכו רצה לומר משהו על העולם הזה.
אלוני התכוון באירוניה גם לעולם האמנות שנברא
ע"י האדם האמן הבמאי המשים עצמו כאלוהים הבורא
דמויות ומעניק להם חיים בדויים.
בחיינו יש דווקא ג'אפיות=
ג'ואיש אמריקן פרינסס…
נסיכות יהודיות-אמריקאיות.
זו רק מראה, בשר החומר האשלייתי. האהבה מרפאה הכל, בעיקר את העיניים שמתבוננות במראה. לאהבה אין גיל ואין בשר
אפשר להתרכז בבשר (והריכוז הזה כתוב חזק ומצמית) או להסתכל בעיניים ולחדור למימד אחר בו המהות עשוייה מאור ואהבה
תודה איריס. "אשת הכיוונים והכוונות" (עמיחי). הצרה היא שאפשר ואפשר.
איריס, אני מסכימה איתך
שהאהבה סולחת על הפגמים
ומרפאה את הפצעים
אם ההתבוננות עשויה מאהבה ואור
מקבלים אדם כפי שהוא ללא לעג וביקורת.
ציירת איש, בלי הנחות. דוגמה טובה לאיך ניתן לתאר את הדוחה בצורה שירית אסתטית כל כך – בעיניי לא דבר מובן מאליו, ויש דוגמאות הפוכות.
אהבתי גם את קווי המתאר של סידור המילים על הדף. ציירת איש, יהונדב, כבר אמרתי.
תודה תלמה. האיש יצא במקרה, כמו הרבה דברים טובים בשדה שלנו.
אויש, קשה קשה. לא רוצה…ואולי נתעלם מהראי?
כי אז נוכל לראות דברים חשובים אחרים: את אלה שסביבנו, את הנפש פנימה, את הטבע. הרי בזה אין לנו שליטה ממילא…
לוסי, הדיבור שלנו עם עצמנו הוא מרבית הזמן עם זכרון של ילדות. גם כשאנחנו מול הראי אנחנו נמלטים לעיניים כי שם מסתתר עדיין אותו ילד רחוק. או שאני טועה. . . .
"קול הזמיר האלוהי"
מתקשר עם הילד נעים-הזמירות שהשמיע קולו בתפילה.
אפשר לעשות פוילעשטיקס בדיבור ברטוריקה בהגות, אבל הגוף אינו מרמה, כך גם השיר
חזק מאד יהונדב
הרבה תודה משה. כך היו אומרים אצלנו . . הייקים, הרבה תודה. . .באמת.
משה,
כמה נכון אמרת שהגוף שיקוף אמיתי,לא מרמה.
"בלי טריקים ובלי שטיקים"
נפש וגוף כמראה פנימית שלנו, כמצלמה מדויקת
ותאמין לי שאני נוכחת בזה בלא מעט כאב.
יהונדב, השיר (והוא המרכז כאן) "היי אתה"
סורק כמו במצלמה העוקבת באטיות ובוחנת את הגוף
מלמעלה למטה, (ללא הנחות כמו שנאמר),
"בוא תעמוד כאן באור המלא.
שנראה אותך בכל הדר גופך,
והסנטר ההופך בדיזולב אטי לצוואר".
"מצבות שיניך" "צינור בקשותיך"
דימויים יפים וכואבים ממש כלשון פיוט תפילה.
ממש
יהונדב קשה עם הדיזולב והקלואוז-אפ הזה. אין פייד אאוט אפילו אחד..
תמי. הפייד אאוט עוד מחכה . . . תודה על הביקור.
היי אתה.
עיצוב הדמות של אדם העומד ומביט בעצמו במראה
מאוד מתאים לסצנה קולנועית של תקריב פנים איטי.
מה שנקרא: close- up in slow motion
הזקן הצומח מחדש הולם את בעליו.
בגלל הימים "בין המייצרים"?
הי סליחה.
נשמע כמו 'הרפס זוסטר'. הרבה זובירקס מרפא את זה (לפחות זמנית, לפחות את זה).