יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

    בעקבות הרשימות שלי על הוצאות במימון מחבר, אני נשאלת מה בכל זאת כל כך רע בלהוציא בהוצאות כאלה.    אז רציתי להוסיף את מה ששכחתי לכתוב בכתבה ההיא, והוא את רגשותיהם של אלה שהוציאו בהוצאות הללו.   מה שהם מרגישים זה לא שמחה על ההגשמה וההישג, אלא תחושה איומה של תרמית. כל מי שהסכים לדבר איתי אז, כשניסיתי ...

  בתגובה לפוסט של רונן א.קידר ומוקדש לחנה טואג זה היה לפני 18 שנים. קיץ דביק, יולי 1990. כרגיל קמתי משנתי בשעת צהריים, והקשבתי להודעות על המשיבון הענתיקה שלי, שאיזה חבר אמר שיש לו גודל של טנק מרכבה. פתאום אחרי שלוש הודעות הייתה הודעה מאדם שלא הכרתי, שהציג את עצמו כמוקי רון, עורך של סדרה חדשה בהוצאת "עם עובד". אמר שהוא ...

 (הרשימה הנ"ל מתייחסת רק לסיפורת, לא לשירה). באותה תקופה בה עבדתי בהוצאה במימון מחבר, כתבתי ביקורת ספרים בעיתון "העיר". אחרי שעזבתי את ההוצאה, הצעתי לעורך שלי לעשות כתבת תחקיר גדולה על העוול של ההוצאות במימון מחבר, כיצד הן משלות לקוחות, מחירי הגזל, ועוד. מובן שהוא התנפל על המציאה בשתי ידיים ונתן לי אור ירוק: הרי טרם נעשה תחקיר כזה בעיתון ...

   (הרשימה הנ"ל מתייחסת רק לסיפורת, לא לשירה). כבר רבע מאה אני נמצאת בעובי הקורה של הספרות העברית. כסופרת, עורכת, מבקרת ולעיתים גם לקטורית, עבדתי כמעט עם כל ההוצאות לאור, מהקטנות עד הגדולות. ועדיין לא התרגלתי לקלות הבלתי נסבלת של הפרסום הספרותי.  זה שהוצאות ספרים וסדנאות כתיבה כבר הפכו מזמן לעסק כלכלי מצליח, ושאי אפשר להתנגד לתהליך, לא גורם לי ...

  הפוסט החשוב והמעניין של רונן א. קידר, והתגובות המרתקות והשונות שעלו בו, גרמו לי לחשוב עוד ועוד על הרשת, הבלוגים, ואיך הולך ונעלם לו הגורם הכה חשוב ומכריע בכתיבה ספרותית: דחיית סיפוקים. אני סבורה שיצירה ספרותית צריכה זמן מדף בלי קשר איפה היא תתפרסם, בספר או ברשת. אני סבורה שכותב צריך להימנע מסיפוקים מיידיים, למרות שהם מפתים, ולמרות שכיום, ...

לפעמים אני שואלת את עצמי: איך לעזאזל הפכת עם השנים לבית מרקחת מהלך?   אני, שבבית היו לי כל השנים רק אקמול ומדחום, וזהו. אני, שנסעתי בגיל 36 להודו בלי שום תרופות כמעט. ואחותי הייתה מתחלחלת ממני. איך אני חיה בלי שום תרופה בארון. להודו היא סחבה תיק תפוח, מלא תרופות. ואני – כלום. רק תמיסה לעדשות המגע, שזה לא ...

לא קראתי את הספר "על הנוחות" של אורנה קזין, אבל שמעתי אותה מתראיינת בטלוויזיה ומספרה על ספרה. אז אולי זה לא הוגן לכתוב על ספר שלא קראתי, אבל קזין סיפרה די והותר מהרעיונות שנטועים בו, ומה אגיד, עם כל הכבוד לתיאוריה המעניינת שלה, שאנחנו הולכים ומשתקעים בנוחות במקום לאתגר את עצמנו, אני אומרת: ומה נעשה, גם ככה החיים קשים, לא? ...

ידידי היקר ירון אביטוב (שאגב, ספרו החדש "הומלס", שהתכבדתי לערוך, עומד לראות אור בקרוב בהוצאת עמדה-כרמל), סיפר לי שבשבוע שעבר נערך באקוודור ערב ספרותי לאנתולוגיה "אל פואבלו דל ליברו", של ספרות עברית בספרדית, בעריכתו. בכנס השתתפו סופרים ואינטלקטואלים מקומיים, ואחד מהם, הסופר רנטו גודיניו, דיבר ארוכות על התלהבותו מהספר ובחר את ארבעת הסיפורים שהכי עניינו אותו. אחד מהם הוא הסיפור ...

   מוקדש לנאור גבריאל על אהבתי הרבה לג"ז כתבתי לא פעם אחת. גם על זמרי ונגני ג"ז, חלקם אנשים זקנים, יוצא לי לכתוב לפעמים. אם יש מקצוע בעולם שאני מקנאת בו, זה להיות זמר או נגן ג"ז. בין השאר, כי כל כך כיף לראות את הכיף שלהם כשהם נסחפים בנגינה ובשירה, ולא משנה מהו גילם.   אם יש זיקנה מכובדת ...

   מרק הדגדגנים המשובח של אמיר אור, הזכיר לי סיפור שלי עם כמה דגדגנים יבשים ועוד כל מיני אברים. "תאומי קוקטו" הוא סיפור מתוך הספר הראשון שלי: הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993. באביב 1990 הוא פורסם ב"מאזניים", ואורציון ברתנא וצבי עצמון,  עורכי כתב העת שקיבלו את הסיפור, סיפרו לי בסוד שהמגיה של כתב העת, איש דתי, נורא הזדעזע ...