יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לא קראתי את הספר "על הנוחות" של אורנה קזין, אבל שמעתי אותה מתראיינת בטלוויזיה ומספרה על ספרה. אז אולי זה לא הוגן לכתוב על ספר שלא קראתי, אבל קזין סיפרה די והותר מהרעיונות שנטועים בו, ומה אגיד, עם כל הכבוד לתיאוריה המעניינת שלה, שאנחנו הולכים ומשתקעים בנוחות במקום לאתגר את עצמנו, אני אומרת: ומה נעשה, גם ככה החיים קשים, לא? אז שנקשה על עצמנו עוד יותר?
מהבוז לנעלי הקרוקס (שאני מתעבת ממילא בגלל כיעורן הרב), דרך הטענות נגד העבדתן של פיליפיניות (שגם לזה אני מתנגדת, כי אני נגד שבני אדם ישרתו אותי), ועד לטעון שאפילו תרבות הצריכה בנוסח "איקאה" היא תסמונת לעצלנות הרוחנית שלנו ולשפל ההומני אליו הגענו – הדרך ארוכה.
ואני אומרת, מה רע ב"איקאה" מה? לפני עשרים שנה, כשהלכתי לקנות רהיטים לביתי החדש, נאלצתי לכתת את רגליי במי יודע אילו מקומות, אזורי תעשייה ומפעלים כדי למצוא משהו לטעמי. היום נעים לי מאוד למצוא הכול במתחם אחד, ואם לא ב"איקאה", אז באחד ממתחמי הריהוט אחרים.
אני נטפלת ל"איקאה", כי קזין רואה בענק הריהוט הסקנדינבי מין סמל להידרדרות הנפשית המוסרית שלנו, אנחנו שמעדיפים נוחות על פני להיגרר לאיזה נגר בדרום העיר ולהתענות בביצוע ההזמנה שלנו. והקישו מכאן על יתר חיינו.
אבל אני ממשיכה הלאה, למקומות שקזין לא הגיעה אליהם, אבל גם הם נתקפים לא אחת בטענות דומות לאלה שהיא משמיעה, בנוסח "לוקים ברפיון נפשי ומוסרי". מה עם תרופות פסיכיאטריות, למשל? אתם יודעים כמה אנשים שזקוקים להם פוחדים לקחת אותם, בטענה שזה "לא הדבר האמיתי", זה "קיצור דרך", ועוד שטויות כאלה שאני שומעת?
כן, אולי טוב ללכת לטיפול מאה שנה (גם אני הלכתי כמה שנים, ודווקא עזר לי מאוד), אבל הפלא ופלא, גם הכדורים עוזרים לי, ועושים עבודה מצוינת. לא הייתי מוכנה לחזור בעד שום הון שבעולם ללפני ארבע שנים, לתקופה מסוימת בה הייתי נתונה בחרדות, למחשבות הלופ החרדתיות שלא הרפו ממני.
אני רוצה לומר לקזין שהשאיפה לנוחות היא לא רק סימפטום של חברה עצלנית ומתבהמת, אלא דרך להתמודד עם הסטרס הקיומי שלנו בעולם שהולך ונעשה מבהיל, מציק וכאוטי יותר ויותר. החיים כל כך קשים, אז למה לא להקל עליהם אם אפשר, אפילו ב"קיצורי דרך"? אם לחזור לכדורי ה-SSRI, אז מדוע אנשים מעדיפים להיתקע בסבל הנפשי שלהם, שמענה אותם ואת הסובבים אותם, במקום להקל על עצמם ועל משפחותיהם עם כדור שעוזר, ממש עוזר?
את השאיפה לנוחות בדרגתה השפויה והמתונה אפשר לראות כסוג של הישרדות, שסתום לניקוז אימה קיומית, שמירה על בועה נינוחה בחלל עוין. אני רואה בזה דווקא סממן של בריאות נפשית: הגוף והנפש מזהים כאב ומצוקה, אז הם חותרים אחר מזור. והמזור הזה הוא הנוחות.
כאמור, בעיני, דווקא זה סממן לבריאות נפשית ולשפיות, ולא החתירה אחר השונה ויוצא הדופן, כמו למשל לחזור לחיי אברהם אבינו, שרק מקשים על החיים. למה לי לחפש נגר אם יש חנות גדולה שמוכרת לי הכול? למה לי להתענות בכאב נפשי או פיזי, כשיש גלולה שתפיג את כאב? החיים קשים, קזין, קשים, ומה שיקל אותם עלי, אני לוקחת בשתי ידיים.
.
אני לא יודעת לגבי הספר,
אבל אני מסכימה עם מה שאת אומרת.
ובכלל, כל מקרה לגופו.
כשאדם מרגיש שכל העולם הזה רובץ וקשה עליו, שיקל על עצמו ויחפש נוחות, למה לא ?
זה רק ייטיב את המצב הנפשי שלו ואם כבר, יקל עליו גם בהמשך לאגור כוחות אחרים אם רק ירצה.
ישנם טיפולים בונים מאד, שנעזרים בשלב מסויים בכדורים, גם אם לתקופה, בכדי לבשל על אש קצת יותר גבוהה תבשיל "כבד", שאש זערורית לא תגרום לו להתבשל, תארך עשרות שנים ובסוף אולי אפילו תקדיח אותו, ברגע של שיכחה.
ועם זאת:
ישנן תופעות לוואי לא בטלות לכדורי ה SSRI, שרק את חלקן אנחנו יודעים כיום. לאדם הסובל הן בטלות בשישים.
אין ספק.
אני חושבת שבשורה התחתונה יש גם היחס הפסיכולוגי של האדם עצמו אל העזרה שהוא נעזר בכדור:
בשלב מסויים הכדור יכול להיות מנחם ולהיתפס כ"עוזר ומיטיב".
אנשים משנים את היחס שלהם אל הכדור בתקופות, והרבה מבטאים תחושה לא נוחה
של תלות בגורם חיצוני (למרות שאנחנו כל חיינו תלויים בכל העולם למעשה),
במקום הישענות על הכוחות הבלעדיים של עצמם,
מה שיכול למנוע או לעכב תחושות מסוגלות והעצמה מבפנים.
במקרה כזה, כדאי אולי לנסות להוריד מינון ולהגביר סרוטונין בדרכים אחרות
(ספורט, שוקולד… העצמה פנימית),
ולראות איך הסוג הזה של עבודה משפיע.
זו עבודה של האדם מול עצמו והוא הפוסק היחידי והאחרון בזה לדעתי.
אפשר להתייעץ, ויש בעלי מקצוע,
אבל לעולם, לעולם, אל תתנו לאחרים לקבוע לכם בנושא הזה או לתת לכם תחושה שאתם לא יודעים.
אתם מכירים את עצמכם ובעלי הכישורים לדעת בדיוק מה טוב בשבילכם, ולקחת אחריות על חייכם.
תןדה על הבמה ..
זה נשמע כמו בדיחת השנה – אולי נבטל תשלומי חשבונות דרך האינטרנט ונעמוד כולנו בתור בדואר (שגם כך דורש כיום חצי שעה לפחות)?
ולמה שנלך לנגר – אפשר לגשת ליער הקרוב לביתך ולחטוב עצים, וזאת אחרי שחלבנו את העז הביתית, חבצנו גבינה, דשנו תבואה וחיברנו את החמור המשפחתי לגלגלי הריחיים.
נדמה לי שהיא רצתה לומר משהו על החברה שלנו שיש בה חוליים, ונסחפה למקום הזוי לגמרי.
היתרון בספר הוא זה שהוא גורם לך לחשוב על כל אלה. גם אם אינך מסכימה עם דותיו, זה נהדר שהסקת מסקנות והגעת לשלמות עם עצמך. תפקיד הספר הוא לגרום לנו לחשוב.
מה שאורנה קזין מחמיצה הוא שאנשים תמיד שאפו לנוחות, רק שפעם רק עשירים יכלו להרשות לעצמם חיים נוחים, והיום הרבה יותר אנשים יכולים להרשות לעצמם דברים שפעם היו נחלת העשירים בלבד, ואין שום סיבה להצטער על זה. אם כבר צריך להצטער שיש כל כך הרבה אנשים עניים שחייהם קשים מאד.
וזה שהאופנה היום היא נוחה, אפילו במחיר הכיעור הבלתי נמנע, במקום שמלות מחוכים ויקטוריאניות ונעלי בובות סיניות, בוודאי צריך לברך על זה ולא להתלונן.
אני חושב שקזין לא כותבת עבורך. את נמצאת במקום אחר של הסקאלה, במקום שבו "החיים ממילא קשים". אבל יש מקומות שבהם השאיפה לנוחות מגיעה לקיצוניות, מגיע למקום שבו היא לא מתחשבת בסבל של אחרים או בכל דבר אחר. נוחות כזו היא נוחות שנקנית בכס, ובהרבה כסף, וכך מיתרגמת השאיפה לנוחות לשאיפה לכסף, והופכת את הפעילות האנושית לסדרה של "צבירת כסף והוצאתו", שמוציאה את התוכן מהחיים.
אני איתך רונן.
רונן,
למה שכתבת קוראים התחסדות. גם ללכת לרופא זה נוחות. הרי באפריקה אין. גם לראות סרט זה נוחות כי מי ייקח אותי לקטמנדו? גם הטרמיטים שואפים לנוחות – תראו איזלו טירות הם בונים לשכמותם. הוצאת אנרגיה יש בה בזבוז אנרגיה – ולשמור על האנרגיה היא עניין הישרדותי – למרות שבני האדם לקחו את העניין הזה הרבה מעבר להישרדות. אז מה לעשות, לחזור ליער? צבירת כסף והוצאתה נותנת פרנסה לאלה שעמלים על המוצרים שאתה צובר כסף כדי להוסיף להוציא אותו. בקיצור – הספר ממש לא משכנע. צריך לחשוב קצת לפני שכותבים דברים בנאליים במסווה של תיאוריה מעמיקה.
לא קראתי את הספר ואני לא מגן עליו; אני רק חושב שהפיכת הנוחות לדבר שאין בלתו, לדבר שלא מהרהרים אחריו לרגע, היא בעיה. ברמה האישית, אני חושב שעדיף לפעמים להתמודד עם קשיים, ואי-התמודדות אתם יוצרת אישיות מפונקת ונצלנית, כמו של בני אצילים בימי הביניים (ונובו-רישים היום).
אבל זהו בדיוק, שזאת טעות אופטית מוחלטת שגם קזין שוגה בה – לחשוב שבגלל שיש נוחות לא מתמודדים עם דברים – כולל נובו רישים ושות" – אמנם הייאוש בלונדון יותר נוח – אבל יש ייאוש. גם נובו רישים חולים בסרטן והנה אני מכירה מישהו עשיר באמת שנאנח לא מזמן כי קרוב משפחה שלו מחכה להשתלת לב, אז זו התמודדות או לא? והכסף שלו וכל הנוחות עוזרים לא או לא? לדעתי לא.
יעל,
אני דווקא כן קראתי את הספר – והוא פיהוק אחד ארוך. ניסיון פסבדו-אינטלקטואלי לייצר תופעה איפה שאין, או נכון יותר, לבנות תיאוריה מכלום. בקיצור, בזבוז זמן וכסף. ממש לא מומלץ.
נ.ב.
שכחתי להוסיף – ההיטפלות של קזין דווקא לאיקיאה מוכיחה את אטימותה. איקאה היא לא קונספט ולא נעליים – סתם חנויות שלפחות בחלקי העולם האחרים היא זולה ממש ודווקא מייצגת קו נקי ופשוט ומה יש לומר, גם לא תמיד נוח במיוחד. ועוד דבר: אפילו חתולים מחפשים נוחות. גם קופים וכו" וכו". מי שלא ראה תילומים של קופי מקונג מתיישבים בסאונה של מעיינות חמים טבעיים ביום שלג ביפן – לא ראה זחיחות ושאיפה לנוחות מימיו…
מסכימה איתך!
מרוב נוחות עוד מעט לא יהיה להם על מה לשבת, כי אנחנו הורסים את הטבע לנוחתנו וכורתים את הענף עליו הם ואנחנו יושבים.
אני מודה שלא קראתי את הספר אך יש לי בעיה עם מה שקורה היום בעולם ועם השאיפה המוגזמת לנוחות .
לא יודע מי זו אורנה קזין ולא שמעתי על הספר.
לגבי הכדורים ואיקאה את בהחלט צודקת,
אבל יכול להיות שמה שאותה אורנה התכוונה, שאנחנו פיתחנו תכונה שלא להתאמץ. ויש דברים שמתקנים ומשיגים – נפשיים וגופניים, במאמץ. למשל ראיתי תוכנית רצינית בטלוויזיה שמראה שפעילות גופנית יוםיומית של 30 דקות, טובה לשיטיון בגיל זקנה יותר מכול תרופה, אחרי מחקרים שעשו.
לסיכום צריך איזון נכון וליהנות.
ומה זה קשור לאיקאה?…
אני איתך, והפיליפינית של אמי מצילה אותה ואתנו, מה שלא מונע רגשי אשמה תסכולים וכו, שלולא הנוחות הקטנה פה ושם היו בלתי נסבלים
מעניין.. אבל אני חושבת שיש גם בזה וגם בזה.
גם אני בעד לשלב, אומי, אבל בשפיות, במתינות, לא בקיצוניות. למשל, לחיות קרוב לטבע, עם בעלי חיים, חיים פשוטים אבל לא קדמוניים. ואין רע בלהיעזר בנוחות המודרנית.
ז"א, יש אפשרות לחיות חיים ירוקים ומודרניים בה בעת.
יעלה, פנינו קדימה, ומה שנראה כנוחות- זו אשלייה כי מה שנוח היום יהיה לא יהיה נוח מחר ואנחנו כל הזמן בחיפוש מתמיד, ואייקאה היא רעיון נהדר, הרבה מעבר לנוחות, היא כמו האינטרנט בעידן הזה, כמו הג"י.פי.אס, כמו הפרוזק וחבריו, הכל הכל בסדר, לא צריך להכנס לשיפוטיות של מה טוב ומה לא טוב, ומי שרוצה לגדל גזר- שייגדל, ומי שרוצה לגרור רגליים עם קרוקס – שיגרור, ומי שרוצה הקלה בעזרה כימית- שיקח, שיקח, שיקח, מה הבעיה?
ואת נהדרת, יעלה
למה להתחנף…
כן לנוחות – לא לניצול
ועם קרוקס צריך להזהר ממרצפות רטובות, הם מחליקים, חוץ מזה נעלייים חבל על הזמן
יעלה
מסכימה עם כל מה שאמרת אבל יש גם הקלות הבלתי נסבלת של החיים
יש לחפש את שביל הזהב, האמצע ,את המינונים הנכונים והמתאימים ,כל התמכרות למשהו פסולה מיסודה
אני חושבת שהפוסט הזה מתכתב במידת מה עם המאמר של נבות, בבלוג של גיורא לשם, נבות מאשים את גרוסמן כמי שנוח לו להתחמם בחממה של המימסד לכן ספרו אשה בורחת מבשורה היא בקורת מינורית על המימסד והחברה הישראלית, בעוד שהוא היה מצפה ממנו להיות אמיץ, לותר על נוחיות המושב שלו ולצאת עם ספר שיתבע ממנו לדבר בגלוי על המצב החברתי מדיני, על התעלמות כולנו מעקדת יצחק, ועוד….
מסכימה איתך. לגבי הקרוקודילים (קרוקס) שאת מתעבת. אולי מכוערות, אך הן שיא הנוחות !