יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הפוסט החשוב והמעניין של רונן א. קידר, והתגובות המרתקות והשונות שעלו בו, גרמו לי לחשוב עוד ועוד על הרשת, הבלוגים, ואיך הולך ונעלם לו הגורם הכה חשוב ומכריע בכתיבה ספרותית: דחיית סיפוקים.
אני סבורה שיצירה ספרותית צריכה זמן מדף בלי קשר איפה היא תתפרסם, בספר או ברשת. אני סבורה שכותב צריך להימנע מסיפוקים מיידיים, למרות שהם מפתים, ולמרות שכיום, עם הבלוגים, הם בהישג יד כה גדול, ונורא קל לממש אותם.
זה לא שאי אפשר להתייחס לבלוגייה כאל סדנת כתיבה, בהחלט אפשרי. אבל מניסיון אישי זה עלול לפגוע ביצירה. ביקורת רעה או טובה עלולה לבלבל את יוצר, אין מה לעשות נגד זה. הביקורת הרעה עלולה לחסום ואפילו ממש לנטרל כותב, והביקורת הטובה גם היא יכולה לחסום באופן אחר. למשל, למנוע מהסופר את הדבר הכי חשוב בכתיבה: להפעיל את כלי הביקורת העצמית ולצמוח ככותב שלא תלוי רק בתשואות ובהכרת הזולת, ואולי הכי חשוב: ללמוד לערוך את עצמו, ולהוציא מתחת ידו את היצירה הכי טובה שהוא יכול.
וזה לא תובענות יתר מצדי. בתור עורכת, קראתי ועבדתי על יותר מדי טקסטים שהסופר פשוט התרשל בעריכתם, ואני נאלצתי לעבוד בטירוף בשכתובם או אפילו ממש לעזור בכתיבה או במתן עצות מכריעות. שמעתי את זה גם מעורכים אחרים.
כיום, באינפלציית ספרות המקור, זה קורה יותר ויותר, שלוקחים כתבי יד בוסריים וראשוניים, שזקוקים להרבה עריכה, ומוציאים אותם בעזרת עורך מיומן וטוב. ממקור ראשון שמעתי גם על עורכים שעובדים ממש יד ביד עם הסופר על ספר. ז"א, הסופר לא הביא ספר גמור, אלא שהעורך כמעט כותב אותו ביחד איתו. סורי, לא העורך צריך לעשות את הספר, זה תפקידו של הסופר.
סופר טוב הוא גם עורך טוב של עצמו. ועוד דבר: סופר שיודע לערוך את עצמו, יצמח כסופר. ולהפך…
למזלי, הבנתי את זה ממש בגיל צעיר, עוד בנעוריי המוקדמים, בצעדים הראשונים שלי ככותבת. משהו בי חש שזה לא נכון להוציא החוצה חומר, לפני שאני שלמה איתו. וגם הבנתי, שההתלהבות הראשונית שלי, ההיקסמות מהטקסט, עלולה להיות מטעה ושקרית. ייתכן מאוד שאחזור לטקסט הזה בעוד כמה חודשים, והוא יביך אותי.
גם כשהייתי בסדנת בית אריאלה לפני 26 שנים, לא הוצאתי סיפור לסדנה מייד, אלא רק אחרי שעברו כמה חודשים או שנה לפחות מכתיבת הסיפור.
היום זה שונה בסדנאות הכתיבה, כי יש הרבה ביקוש לסדנאות הללו, הן הפכו לעסק מסחרי, אז מקבלים כל אדם, גם אם לא הוכיח כשרון מובהק בתחום.
וזה רע, לדעתי. גם במקומות בהם אני מלמדת עושים את זה: מקבלים מי שחושב שהוא רוצה לכתוב, לא אדם שכבר כותב זמן מה וכבר יש לו משהו להראות. לכן, ברוב הסדנאות נותנים תרגילי כתיבה, ושבוע לאחר מכן התלמידים מביאים את הטקסטים ומנתחים אותם. מיידית. בלי לתת לכותב להתבשל עם החומר, בלי אותו "זמן מדף" שהוא כה הכרחי ליצירה, אפילו, ואולי בפרט, ליוצר בתחילת דרכו.
בעוד שבשנים ההן בסדנה, בצעירותי, באתי לסדנה כאדם שכותב כבר עשור לפחות, עם מלאי של סיפורים שנכתבו חודשים ושנים קודם לכן, שאני עצמי קצת עבדתי עליהם כמיטב יכולתי עוד לפני שהבאתי אותם לסדנה. כך שכאשר הצגתי אותם בפני הכיתה, משהו בהם כבר היה מבוסס ונכון.
אני סבורה שכתיבה היא עניין של משמעת עצמית ושל אימון בסבלנות. מי שרוצה לכתוב וכבר להראות וכבר לפרסם וכבר לזכות בתשואות, נמצא כנראה בתחום הלא נכון. סופר (אני פחות יודעת לגבי משורר) הוא אדם שצריך לדעת לדחות סיפוקים מיידיים, כי כל חיי הכותב כמעט הם דחיית סיפוקים, זה לעומת אומנים אחרים, כמו שחקנים או מוזיקאים, שזקוקים למנת התשואות שלהם כאן ועכשיו, וממש מפתחים התמכרות לכך.
אני חושבת שלא במקרה אדם נעשה סופר. בין השאר הוא צריך להיות בעל אופי מסוים ויכולת לדחות סיפוקים. רבק, הרי רובנו יושבים שנים על ספר, ואיש בסביבתנו לא רואה עמוד, משפט, אות. צריך הרבה כוח נפשי בשביל זה, וגם בגרות, וסבלנות של ברזל, ויכולת אמיתית לדחות סיפוקים.
גם כשמעלים טקסט ספרותי לרשת, רצוי לדעתי לחכות עם הפרסום. אולי בזכות כמה חודשי "זמן מדף", תדעו איך לערוך אותו ומה לשפר? או שתבינו שהוא מצוין באמת, לא ברק גלל ההיקסמות המיידית, אלא מתוך הפרספקטיבה של הזמן? אפילו רומן הרשת "יקירנט" (שכתבנו נולי ואני, ופורסם בווינט ב-2007, בהמשכים), שכב שנה עד שהצצתי בו שוב וערכתי אותו, ורק אז שלחנו אותו.
דבר אחר הוא טקסט תקוע, שכבר שוכב אצלכם זמן רב, ואתם עדיין נבוכים ומבולבלים לגביו. מניסיוני, אז רצוי לתת לקריאה ולשמוע חוות דעת.
אז אולי אני קשה מדי עם עצמי, ועם סופרים אחרים (כולל כאלה שערכתי אותם בכבדות, למרות התנגדותי העקרונית לכך), אבל אני באמת מאמינה שהסופר ייצא נשכר מכך שישהה את היצירה, יחזור אליה מקץ תקופה הגונה, ויערוך את עצמו.
הסבר מעניין ולקוח מניסיון רב.
זה עוזר לי להבין למה סופרת או משוררת הם לא המקצוע שלי.
הנה, כתבתי שני ספרי ילדים, בשליפה, תוך שבוע, במן מוזה נדירה.
שלחתי לכמה הוצאות,
ואין לי רבע גרוש סבלנות
לחכות ולהבשיל ואולי לערוך או לשנות.
אני מתה על הסיפורים, חברים שלי נדהמו, ומצידי אני לא מבינה ואפילו נזעמת שלא חוזרים אליי מהוצאות הספרים.
סבלנות להמשיך עם המסע הסיזיפי הזה ?
בינתיים אין לי.
ואני חומקת לתחומים האחרים שממלאים את חיי, שאף פעם לא דלים בהם.
אני בדרך כלל משכיבה את הטקסט שנים במין מבחן זמן. פה יש איזה עירוב תחומים בין הצגת יצירה ובין שיתוף בחוויות. ואז קורה שאני נותנת שיר טרי, בדרך כלל אחרי כמה שבועות, בכל זאת.
אני מסכימה איתך במאה אחוז יעל. עוד אוסיף שדווקא סופרים מפורסמים לפעמים נלכדים במלכודת הדבש של משכורת/ חוזה מראש עם הוצאת ספרים (וגם אי אפשר להאשים אותם, הרי צריך להתפרנס ממשהו וזה נשמע חלומי), ומה קורה? – הם מרגישים מחוייבים להוציא ספר שיכול היה להיות טוב אם היה ישן קצת במגירה או מקוצץ בנדיבות.
יפה כתבת יעלה. זאת גם הבעיה שלי.לחכות או לא. בדרך כלל אני לא מתאפקת ורעבה לתגובות. לאה איני כתבה על זה פוסט כאן "למה את לא כותבת בבלוג. היא כתבה: "פרוזה זה זמן של אוקיאנוס". אולי באמת צריך נפש רגישה אבל מברזל. לי קשה.
אצלי יש תמיד תקופת צינון/דגירה, בשירה קצרה יותר מבפרוזה. ויש שלבים: מהפנקס למחברת ואז לכמה אנשים ובסוף לפעמים לבלוג.
יעלה, מאמר חשוב ויפה, שכדאי לחקוק אותו בראש כל בלוגייה.
יעל, אני מבין את הגישה שאת נוקטת בה, והמחשבה על הרעיון הזה עמדה מאחורי הפוסט שלי, אבל יש לי כמה הסתייגויות.
אחת מהן היא בעניין "תרגילי כתיבה". מניסיוני כתלמיד וכמנחה בסדנאות, הרעיון של "תרגילים" מסוג זה הוא שלא מתייחסים אליהם כטקסטים; הם נועדו לעסוק בטכניקה במנותק מכל הרגשות שיש לכותב מול טקסטים "שלו". כתוצאה, לפני כל תרגיל אני מדגיש ש"אנחנו לא כותבים כאן שיר, זה לא שיר אלא תרגיל בלבד". זו גם הסיבה שמעט מאוד מהתרגילים הניתנים בסדנאות הופכים לשירים (וגם אלה, רק אחרי שעברו תהליך הבשלה אחר, לא קשור לסדנה). סדנה שעוסקת רק בחומרים קיימים (כמו הסדנאות של בית אריאלה, למשל), נתקלת כל הזמן בחומה הבצורה של האגו ה"סופרי" או ה"משוררי" שנוטה להגן בחירוף נפש על יצירות שהושקעה בהם עבודה רבה.
לגבי הסוגיה הכללית, אני אמביוולנטי – כפי שכתבתי בפוסט. מצד אחד, ברור לי (מניסיון) שפרסום מוקדם פוגע בהבשלת היצירות, פוגע בעבודה עליהן; מצד שני, לפעמים יש לי תחושה שעיבוד-יתר (בעיקר בשירים קצרים) עלול "להרוג" את השיר, לפגוע בדבר הבסיסי והיסודי שהיה שם עם הכתיבה, ושיש משהו עצום – גם מבחינת החשיפה וגם מבחינת הרעננות – בטקסט שנכתב למחשב עכשיו, ברגע זה, כי הוא דורש להיכתב והוא דורש להיראות והוא דורש להשמיע את עצמו. אולי טקסטים כאלה נמצאים בקטגוריה אחרת מטקסטים של "שירים" שעוברים עריכה של שנים – אולי הם שיריבלוג, או שירי-התפרצות – ז"אנר אחר לגמרי, עם חוקים אחרים.
מעניין מה שאמרת רונן. אולי זה חומרים של בלוג.
יעל,
מסכים אתך ב-200%.
סופר/משורר חייב להוציא מתחת לידיו את הדבר המושלם ביותר.
על כן, עתונות לא תהיה לעולם ספרות.
העורכים הם צרה צרורה, אבל זה נושא לעצמו.
תלוי יעל, אנ לא נחרצת כי החיים עקלקלים, יש חומרים נסונים שגם אם החמיאו לי המונים עליהם אני לא שלמה עם זה כי זה נראה לי שזה באמת לא זה וההפך , לפעמים מגיב בודד נוגע עבור בנקודה שחיפשתי והמונים מפספסים, צריך להיות לך בבטחון במה שאתה מחפש ובאמירה, אני לא נתפשת לתגובות אלא לחוט שבראשי ולכן מנסה, הרבה פעמים זה רחוק משלמות אך גם המרחק מלמד אותי מתי כדאי לקטוף ולהתקרב.
כרגע אני גם מאד עסוקה וזה עוד כלי שלא נותן לי לנוח על ההגה.
גם אם המונים יצרחו את לא סופרת,אדע שהם טועים, צריך שזה ישב לך לבד בהבנה ולא לפתח תלות בזולת תלות מוחלטת מסרסת , זה בעיניי כותב אמיתי, אחרת איפה האמירה שלך ורק שלך?
מה גם שחומרים רצינים אני לא עורכת לבד כי יש לי קושי בהבחנה בפרטים כך שזמן מדף לא תמיד רלוונטי עבורי,נראה לי שכל מקרה לגופו, למרות שלמדתי גם מדבריך.
האמת היא גלובאלית.
פוסט מענין ביותר, בעיקר שאצלי הבעיה הפוכה, אני מחכה ומחכה , תמיד מה שכתבתי נראה לי לא מספק, לא גמור משפצת ומשפצת עד שלפעמים החומר מרקיב ולא נעשה אתו דבר, ובעצם אולי זה לא נורא כל כך, אך הלוואי והיתה בי אותה בהילות אותו רצון לפרסם מיד.
אהלן יעל
תובנות הלקוחות מנסיון עשיר וכן, מלימוד מתמשך והכי חשוב, וזה מה שחסר בהרבה תחומים: כבוד למקצוע או לעשייה היצירתית, רק יטיבו למי שייאמץ אותם. המשיכי לכוון לטובת היצירה והיוצר
נהניתי לקרוא ולמדתי עוד משהו לסיפוקי
מילים כדרבנות, יעלה.
באשר לי, אני לא מעלה לבלוג יצירות שנכתבו לפני ימים אחדים. הן אכן נעדרות את המרחק האמנותי הכ"כ חשוב כדי לשפוט אותן (קודם כל ביני לבין עצמי) באור הנכון.
אני חושב שרק שיר אחד ("חליפה" לגלעד שליט) העליתי זמן קצר, יחסית, לאחר כתיבתו.
ויש, כמובן, שירים, שהגעתי איתם ל"מבוי סתום", והם שוכבים כאבן שאין לה הופכין. אם אני חש שיש בהם פוטנציאל ושהם חשובים לי, אני מעלה אותם כאן לצרכי עריכה (קשב לדעת הקהל).
היי ש"מ היקר,
לא יודעת לגבי שירה, אני דיברתי על סיפורת, כי זה מה שאני מכירה. אולי זה אותו הדבר.
וגם אני מאמינה שאם תקועים עם טקסט, לא רע לקבל משוב.