עוד כמה מילים מעורכת

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אני קוראת בעניין ובהזדהות את רשימותיה של ענת לויט על עריכה, ואני רוצה להוסיף דבר נוסף וחשוב לדעתי על תפקיד העורך. לטעמי, יש לו גם תפקיד מוסרי מסוים במהלך ההתנהלות מול "הקליינט".

חוץ מספרים שאני עורכת להוצאות ספרים, אני מקבלת הצעות במיילים לעריכה פרטית, ואת רובם הגדול איני מקבלת. לדעתי, חשוב שעורך יהיה כנה עם עצמו ועם "הקליינט" שלו. קודם כל חשוב להרגיש שאני העורך המתאים עבור כתב היד הזה. ייתכן שלא. אם אני עצמי מרגישה שאיני יכולה להועיל לכתב יד, או שאיני מתחברת אליו בכלל, אני מסרבת בנימוס להצעת העבודה.

וחשוב יותר: לא פעם אני מקבלת הצעות לעריכת כתבי יד שברור לי ששום הוצאה לא תוציא אותם, גם לא אחרי עריכה שלי, אלא אם כן יפנה האדם להוצאות במימון מחבר וישלם על הוצאת ספרו ממון רב.

במקרים כאלה אני מבהירה לפונה את התמונה ללא שום סנטימנטים. אני אומרת לו מה צפוי לו אם אערוך את ספרו: ז"א, שהסיכויים שהוצאה לאור תוציא את ספרו הם קלושים ומטה (אפסיים למעשה), ושבסופו של דבר יהיה עליו לשלם על הוצאת ספרו. אני מסבירה שאם זה מאוד חשוב לו, ולא אכפת לו לשלם על זה הרבה כסף, אך שילך על זה. אבל שידע מה מצפה לו – אנונימיות.

רבים מהחולמים להוציא ספר, שמוציאים בהוצאה עצמית או בהוצאות במימון מחבר על חשבונם (וכבר כתבתי על הסוגיה הזו רבות), מאמינים שהם התקווה הגדולה לעולם הספרות, ומספיק שיוציאו את ספרם וכבר יתפרסמו ברבים.

וזה אף פעם לא קורה. בראשית דרכי כעורכת, בעבודתי הקצרה באחת ההוצאות הקקיוניות הללו, שרק סוחטת מאנשים כסף באופן ציני נפשע, ראיתי כיצד החלומות הללו מתנפצים אחד אחד. אין יחסי ציבור, וממילא גם למי שמוציא בהוצאה גדולה קשה היום לקבל אייטם או אפילו ביקורת, אז על אחת כמה וכמה לאדם שמוציא ספר במימונו באחת ההוצאות הקקיוניות הללו. התוצאה: איש לא שומע על הספר ואיש לא יקנה אותו.

לכן כאשר פונה אלי אדם כזה שרוצה עריכת כתב יד, אני מסבירה לו בהגינות מה יעמוד לפניו, לאלו הוצאות כספיות ייכנס, ושיידע שלא ייצא דבר מהוצאת הספר – הוא לא יתפרסם ולא בטיח, מקסימום יקנו 200 עותקים מספרו, וגם זה בעירבון מוגבל.

אני חייבת לציין שעל פי רוב הצלחתי לשכנע את אלה שפנו אלי לרדת מההחלטה להוציא את הספר שלהם. אולי דבריי אכזריים, אבל אני מסבירה להם את מה שיעמוד לפניהם בלי לשקר ובלי להגזים ובלי למרוח אותם בחנופה ובשקרים.

ואני עושה את זה לא מפני שאני צדיקה גדולה, ולא מפני שאיני זקוקה לכסף, אני עושה זאת כי איני יכולה לעשות שקר בנפשי לגבי הדבר שהכי יקר לליבי: הספרות. אני לא יכולה לסבול שמרמים אנשים בעלי חלומות לא רציונאליים, שחושבים שהם עמוס עוז או רם אורן הבאים, ומבטיחים להם גדולות ונצורות רק כדי להוציא מהם כסף, כפי שעושות ההוצאות במימון מחבר.

ואני גאה בכך שהצלחתי לשכנע כמעט את כל אלה שפנו אלי לרדת מרעיון עריכת הספר בתשלום ומהוצאתו בתשלום. או בקיצור, אחרי שהסברתי להם את המציאות הקשה והמרה, הם ירדו מהפנטזיות וגנזו את כתב היד.

יהיו שיגידו שאני אכזרית ומנתצת חלומות, יהיו שיגידו שככה אי אפשר להתפרנס, שהרי אני גודעת את הענף שעליו פרנסתי, אבל אני מעדיפה את זה מאשר לעשות שקר בנפשי.