היחסים העדינים בין סופר לעורך

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

יש משהו מיוחד מאוד, לפעמים אפילו ענוג מאוד ביחסים בין סופר ועורך. ידידי, רעי ועורכי היקר, אלי הירש, אמר לי שאם אני האימא של הספר, הוא האבא. ולמרות המליציות, יש בכך מן האמת.

דובר כאן השבוע על יחסים עכורים בין כותבים לעורכים, על הטרדות מיניות, על ניצול מיני מצד עורכים, על פרסום תמורת משכב. היו דברים מעולם, כולנו יודעים. והלוא היו בוודאי לא מעט סופרים ומשוררים ששכבו את דרכם לצמרת. גם את זה יש בביצה הספרותית, כמו בעולם הגדול.

אבל אני רוצה לדבר על המשהו המאוד מיוחד, הנדיר ממש, שיכול להירקם בין עורך לסופר (ואני מניחה שגם בין עורך למשורר). לפעמים נוצר משהו שהוא מעבר לעבודה הדדית, לתמיכה, לייעוץ, לעזרה, לפעמים ממש נוצרת סינרגיה.

עורך טוב הוא קצת כמו אומנת, מין מרי פופינס כזה. הוא מלווה את הסופר בעדינות ועוטף את הסופר באמפטיה. עורך טוב הוא כמו מאהב טוב. כשהוא עורך את הטקסט, הוא מזדהה איתו ורוצה לעשות למענו את הטוב היותר.

אם נשווה את זה למטרידנים בתוקפנות ופולשנות לעומת המפלרטטים באהבה, אז עורך טוב עושה אהבה בעדינות עם הטקסט שלך, ואילו המטרידן אונס אותו בעריכה. גם כאלה יש, אני מניחה. למזלי נתקלתי רק בעורכים-המאהבים. כי אם אינך אוהב את הספר, בשביל מה אתה עורך אותו?

עורך שהוא "מרי פופינס" יכול לעשות נפלאות בטקסט במגע עדין, כמעט בלתי מורגש. דברים קטנים שהם נכס לטקסט. לא אביא דוגמאות, כי אני לא רוצה להביך את עורכי ספריי, אבל לפעמים הרגשתי שבשינוי של מילה אחת, הם הצליחו להקפיץ את השורה או הפסקה.

בעיני, האנשים שהבינו את ספריי הכי טוב הם העורכים שלי. אני מרגישה את זה גם כעורכת של ספרי אחרים. עורך טוב צולל לטקסט בצורה שאף קורא לא יצליח לבצע. ומאחר שהעורך יורד למעמקי הספר, הוא למעשה יורד למעמקי נפשך, כי הספר הוא הנפש שלך. וכך יוצא שעורך אמפטי ואוהב, אולי יבין אותך יותר מכל האנשים הכי קרובים אליך. הוא נוגע בחומר הכי עדין שיצא מתוכך.  

יחסים בין סופר לעורך יכולים גם להיות מתוחים, לא רק הרמוניים. שמעתי גם על זה. לשמחתי זה לא קרה לי, לא כסופרת ולא כעורכת. למזלי, לא נתקלתי ב"בריונות" ספרותית בעריכת מקור. (בעריכת תרגום זה קצת שונה, לצערי, ועוד אכתוב על כך).

להיות עורך זה דבר ראשון להיות קשוב לסופר ולטקסט שלו. לא לכפות את עצמך. לא לכתוב אותו בעצמך. לרכך קצוות חדים, זה כן. למצות את הטוב שבטקסט. לא לכפות. גם לא להטביע את חותמך בצורה מופרזת. ואני לא מדברת רק על דיאלוג, במובן שהעורך יציע משהו והסופר יקבל או לא יקבל. אני טוענת שעורך לא צריך לעשות שינויים מופלגים בספר, או להציע לסופר איך לכתוב אותו, גם אם הסופר מוכן לכך.

עורך טוב ייקח לעריכה ספר שהוא שלם איתו ואוהב אותו, וינסה לשפר אותו אפילו יותר, אם צריך. לא תמיד זה המצב, ולפעמים מקבלים לעריכה ספר כי צריך פרנסה. אני בעד להתאים את העורך לסופר. בעיני, עורך חייב לאהוב את הספר שהוא עומד לערוך. רק אז הוא יהיה, אולי, כמו מאהב טוב.