לא הגיע הזמן לפתוח את המורסות?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כשהתחלתי לכתוב את סדרת הפוסטים "רגעים של פחד ותיעוב", לפני כחצי שנה, עשיתי זאת כדי להתעמת עם מספר סיטואציות שקרו לי בחיים, שהפחידו אותי, או הגעילו אותי, או גרמו לי לרגשות קשים. עשיתי זאת גם כדי להעלות על הנייר את הדברים הללו שחור על גבי לבן – דברים שאנשים לא כותבים עליהם, לא מדברים עליהם, ולפעמים מדחיקים אותם ומעדיפים לא להיזכר. 

 

ואני, בהשוואה לנשים אחרות, בכלל עברתי דברים קלים למדי, ופה ושם גם השמיים באו לעזרתי, ולא נפגעתי. אבל אני מכירה המון נשים שעברו דברים קשים כל כך, שהנייר לא מוכן לספוג, הדעת לא מוכנה לספוג. ואני יודעת שישנם לא מעט גברים שעברו דברים קשים כל כך, שאינם מדברים עליהם, קוברים אותם בתוכם כמה שיותר עמוק.

 

ואני רוצה שאנשים יתחילו לדבר על זה. שידברו יותר. שיחשפו. שיגלו. כי ככול שיגלו וידברו על זה, אולי אולי אולי משהו ישתנה.

 

כבר כמה שנים שאני מתכננת כתבה גדולה שכותרתה: "אני דור שני להתעללות מינית", אבל אני מתקשה להיכנס לתוכה. כל הכתבות האלה ואחרות שכתבתי בשלוש וחצי שנות בלוגריזם, הן מעין הכנה לכתבה הזו. וכבר יש לי אכסניה גדולה ומכובדת לכתבה הזו, שמעוניינת בה, אבל אני עדיין מתקשה להגיע אליה, לכתוב אותה.

 

בקצרה, הטענה שלי היא שכל ילדיהם של נפגעי טראומה מכול סוג שהוא, הם דור שני. ילדים של הורים ניצולי שואה הם דור שני לשואה, ילדים שהם בנים של גברים הלומי קרב הם דור שני, וכן הלאה. גם בנות של נשים שעברו התעללות מינית הן דור שני.

 

אף אחד מאיתנו, ניצולי הדור השני, לא עבר את זה בעצמו, על בשרו: ילדים של ניצולי שואה לא היו בשואה, ילד של הלום קרב לא היה במלחמה, וילדה של ניצולת התעללות מינית לא בהכרח עברה התעללות בעצמה – ובכל זאת כולם ניצולים.

 

וכך גם אני. אני בת של אם שעברה התעללות מינית בילדות. אני עצמי, תודה לאל, לא עברתי התעללות מינית, לא בילדות ולא בבגרות, אבל אני מרגישה את מה שמרגישה אמי: הזדהיתי איתה, ספגתי את פחדיה, ומהבחינה הזו אני דור שני להתעללות מינית. לא אפתח כאן את התיזה שלי, כי היא ארוכה, וכפי שאמרתי, עדיין קשה לי להיכנס אליה בכתיבה ולהסביר אותה, אבל התובנה הזו באה בעקבות שנים ארוכות של מחשבה על הנושא.

 

כדור שני, אני חשה את האימה מתקרבת, אולי יותר משאישה שלא עברה זאת תחוש בהתקרב האימה אליה. אולי בשל כך רגישותי הרבה לנושא, כולל לנשים שעברו סוגים שונים של התעללות. הוסיפו לכך את אחותי שולמית שהיתה אישה מוכה בנישואיה (תוכלו לקרוא על כך בבלוגה, בארכיון), ועוד המוני נשים שפגשתי או שטיפלתי בהן, שעברו תופת משפחתית – אז לא פלא שאני מאוד רגישה לנושא הזה ומרבה לדבר עליו, וגם מאמינה שצריך לדבר ולדבר ולדבר, ולכתוב ולכתוב ולכתוב…

 

מעניין, שמתי לב שכאשר אני כותבת על הנושאים הללו, גברים כמעט שאינם מגיבים. וכשהגיבו פה ושם, חלקם הרגישו שאני תוקפת את עולם הגברים. ואין זה כך בכלל. הרשימות הללו לא באו במטרה להאשים מישהו, לא את הגברים, ולא את אף אחד אחר, אלא במטרה לפתוח משהו. לפתוח את המקום שהרבה נשים פוחדות לפתוח. ואם כבר להאשים, אז להאשים את השתיקה שעדיין אופפת את הנושאים הללו.

 

מי מאיתנו לא עברה הטרדה מינית? מי מאיתנו לא חוותה מגע שלא רצתה בו? מי לא פחדה בסיטואציה מביכה ופולשנית כלשהי בחייה? ואני בטוחה שיש גם גברים לא מעטים שחוו משהו רע, אולי בילדות, אולי בנערות, אולי אפילו בגברותם הבוגרת. נדיר שמישהו מאיתנו לא חווה משהו רע כזה אי פעם בחייו.

 

לכן, זה לא בא בקטע של להאשים. זה בא בקטע של לדבר. זה בא בקטע של ללבן, לחשוף, לפתוח, לכאוב בפרהסיה. כי הגיע הזמן, לא?

 

כאישה, וכבת של אישה שהיתה ניצולה של התעללות מינית בילדות, וכאחות לאישה שעברה תופת בנישואיה, אני מתייחסת כמובן יותר לכאב של הנשים, כי זה מה ששמעתי וראיתי. שמעתי המון עדויות של נשים. לכן אני מתייחסת בעיקר לכאב הנשי, למרות שאיני מתעלמת מהכאב הגברי. אני פשוט מכירה יותר את הכאב הנשי, ולכן אני מתמקדת בו.

 

כל יום אנחנו שומעים על נשים, נערות וילדות שנרצחות, נאנסות, מוכות, מושפלות, נמכרות לזנות. הכרוניקה הפלילית כה עמוסה, ונדמה שהנייר לא עומד עוד במידע הנוראי הזה. וכמו שאמרתי, אני בטוחה שעל כל מה שאני עברתי, יש לנשים אחרות מיליוני סיפורים מצמררים בהרבה משלי לספר ולחשוף.

 

ובכל זאת, לא פעם התגובה אל הפוסטים הללו שלי הייתה חוסר אמון. כרגיל, אומרים לי: "את ממציאה." מעניין, זה גם מה שאמרו הרבנים בבית הדין הרבני לאחותי, כשהתלוננה על האלימות וההשפלה והתוקפנות מצד בעלה. וכמה מחבריה הדתיים, שאומנם האמינו לה, כי ראו סימנים על ראשה וצווארה, אמרו לה: "את חייבת לחזור אליו, הוא בעלך. תלכו לשלום בית." וכשהלכה למשטרה, אמרו לה, "תבואי כשיהיו עלייך סימני דם." טוב, זה היה לפני יותר מ-25 שנים. היום הממסד יותר מבין, יותר מכיר בבעיה, ובכל זאת שום דבר לא השתנה. להפך, יותר נשים נרצחות היום מאי פעם.

 

וכשכתבתי על הפדופיל שיצא לי להכיר, גם כאן כתבו לי שיש לי דמיון פורה ושאני ממציאה. כאילו שאנחנו לא שומעים כל יום בחדשות על פדופיל זה או אחר שחמס את גופותיהם ונשמותיהם של קורבנותיו הפעוטים.

 

נדמה שהפחד הציבורי כה גדול, שלמרות שאנחנו שומעים על הדברים הללו כל יום בחדשות, אנחנו עדיין מסרבים להאמין. כאילו אם נכחיש זאת, אז הדברים לא יקרו, לא יגיעו אלינו.

 

ומה לעשות: אני בעד לדבר ולחשוף. אני בעד לכתוב על הדברים האלה. וככל שירבו בכך, מה טוב. כמה אשמח אם יותר נשים (גם גברים, אני לא מפלה) יפתחו כל מיני מורסות קטנות וגדולות שיש בתוכן, כי רק כך יכול להתחיל איזשהו תהליך של ריפוי.

 

לכל ה"רגעים של פחד ותיעוב":
רשימה 1
רשימה 2
רשימה 3
רשימה 4
רשימה 5
רשימה 6