קורבן של עצמה, של הגבר שלה ושל התקופה

יצא שכתבתי לאחרונה על אהבות אבודות מראש, הרסניות, סדו-מזוכיסטית, בעיקר של עצמי, אז אי אפשר בלי לכתוב על אסיה גוטמן, אהובתו של טז יוז, בעלה של סילביה פלאת'.

האמת, קיבלתי את הספר מזמן, אולי בראשית השנה, וזרקתי אותו לערמת הספרים שאתן או שאמכור, כי משום מה הוא לא נראה לי מספיק מעניין. אבל לאחרונה קראתי רשימה של לבנה מושון, שהמליצה על הספר. אז חיפשתי אותו אצלי בערמות, וקראתי אותו בנשימה אחת.

הספר הוא "חיה ומותה של אסיה ג'", הביוגרפיה על האישה הישראלית שהיתה אהובתו של המשורר יוז, וכנראה שבגללה עזב את פלאת', שכתבו יהודה קורן ואילת נגב.

למה אני אומרת אולי עזב? כי מאוד ברור שיוז כבר מאס בפלאת' עוד לפני שנכנסה היפיפייה הקרירה ושחורת השיער לסלונם של הזוג הבוהמי, ועשתה לו עיניים כחולות. מאוד ברור שיוז, שכנראה אהב לענות את הנשים שלו (ויוצא די "שונא נשים" בביוגרפיה הזו), סיים את הייסורים שהעביר בהם את פלאת' ועבר לאישה המסכנה הבאה, שתקבל גם היא מנחת ידו.

בספר נרמזים יחסים מיניים ופיזיים אלימים (אסיה גוטמן טענה שבפעם הראשונה הוא ממש אנס אותה, ושתובענותו המינית הבהילה אותה), אבל ברור שעיקר הקשר שלהם היה מבוסס על מערכת סדו-מזוכיסטית נפשית למהדרין, שבה לוקחים חלק שני הצדדים. מין עינוי הדדי כזה, שבו עד ששני הצדדים לא טובלים את ציפורניהם בדם ליבו של בן הזוג, הם לא נרגעים. קשר רצוף מריבות, עינויי נפש והתנכרויות, שלאחריהן באות התפייסויות מתוקות. נו, הטנגו המזעזע המוכר. שתקום האישה שלא מכירה אותו.

אסיה גוטמן הייתה בתם של יהודי רוסי וגרמניה נוצריה, שעלו לארץ לפני 1933, כי הבינו מה עומד לקרות בגרמניה. בארץ חיה אסיה כמו נסיכה גרמניה, ולא ממש הסתדרה עם הצבריות המחוספסת. כשבגרה, מיד התחילה לצאת עם חיילים בריטים, בעידוד אמה, שקיוותה שתמצא איזה סרן מהמעמד הבינוני, תתחתן איתו, וכל המשפחה תקבל אשרת כניסה לבריטניה, ותיפטר מהלבנט המגעיל.

משהו בילדותה רומז על הרבה בעיות שעיצבו את אופייה ההפכפך, הקפריזי, המפונק והרגיש. לימים, היא עצמה רמזה משהו על ילדות קשה, אבל לא הוסיפה עוד, וחבל. לו היה יותר חומר על מה שקרה לה בילדותה, אולי עם אביה, זה היה שופך אור על היווצרות אישיות כה חסרת מנוחה, כה מסוכסכת, כה סדו-מזוכיסטית, כה הרסנית, לעצמה ולסובביה.

וכמובן, אישיות נרקיסיסטית מאוד. אם פלאת' הייתה דכאונית נוירוטית מלאת רגשות אשם, שהרגה את עצמה וזנחה את ילדיה, אסיה גוטמן הייתה אם נרקיסיסטית אנוכית שרואה בבתה הקטנה את שלוחתה, ולא קולטת שהיא בנאדם נפרד שזכאי לחיים, ולכן כשהתאבדה, לקחה את בתה הקטנה שוּרה איתה.

הרבה חשבתי על נשים ונשיות כשקראתי על הטרגדיה של אסיה גוטמן, אישה ללא מולדת, ללא תקווה, ללא משהו להיאחז בו. ייתכן שהיתה ברוכת כשרונות, קצת קשה לדעת מכמה ציורים ושירים שהשאירה, אבל ברור שלולא הייתה כה מלאה בהרס עצמי, יכלה להתקדם בתחום הפרסום שבו עבדה, ולהיות שקאלית גדולה. אבל גם את זה היא הרסה בעקבות הקשר עם יוז.

אני שואלת את עצמי לו הייתה חיה היום, האם הייתה מצליחה להגשים את עצמה? כי גוטמן הייתה בת הדור של אימי, דור של נשים שלפני המהפכה הפמיניסטית, שלא הצליחו להגשים את עצמן ונתקעו בבית, כואבות ומתוסכלות. האם היא הייתה קורבן של התקופה, של הגברים בחייה, או של עצמה?

איכשהו, אני נוטה לחשוב שאסיה גוטמן, אישה שאי אפשר לא לחבב ולהתרשם ממנה בעקבות הקריאה, הייתה בעיקר הקורבן של עצמה. מלוא יופייה המהמם, האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, לא עזרו לה נגד ההרס העצמי הפנימי.

שוב אני חוזרת לאותו חור שחור של ילדותה, שעליו כמעט לא מסופר בביוגרפיה, שכן המחברים לא מצאו הרבה חומר להסתמך עליו. כשאדם סוכר את פיו לגבי מה שארע לו בילדותו, ורק מזכיר משהו אפל מאוד ברמז, קשה למצוא תימוכין כדי לנסות להסביר את היווצרות האישיות ההרסנית שלו.

אני קראתי את הביוגרפיה הזו לא כשלוחה ל"חיים הסוערים" של יוז ופלאת', שהפכו למיתולוגיה קלאסית רומנטית פופולרית, אלא כמין דיוקן פסיכולוגי על הידרדרות אישית במדרון. ככזה, הוא באמת מעניין מאוד. 

מעניינת ומסכנה אסיה ג', חשבתי לי כשקראתי עליה, מנסה להעביר את רוע הגזרה ממני אליה, כאילו אני "בסדר", אני לא הרסתי את עצמי, ורק אסיה ג' הייתה קורבן של עצמה, של הגברים בחייה, של התקופה.