האם ספרות היא תעודת זהות?

 

מדי פעם יוצאים שדים עדתיים מכל מיני בקבוקים. ככה נהוג אצלנו מימים ימימה. בספרות או בפוליטיקה, שדון עדתי זריז תמיד יעלה וירבוץ כעננה דחוסה מעל עיר, מדינה או בלוגייה. אלו יגידו ככה, אלו יצעקו אחרת.

מצד אחד, אם הדבר מעורר כאלה רגשות עזים, עד שהפקק של הבקבוק ממש עף כמו פקק של בקבוק שמפניה ומתיז את השדון העדתי לכל הכיוונים, עד כדי חריקות שיניים, הטפות הדדיות והטחות אשמה – כנראה  שעדיין יש כאן משהו וחשוב לברר אותו. אולי קוראים לו קיפוח. אולי שרידי קיפוח. אבל ברור שיש שם רגשות עזים שאי אפשר להתעלם מהם, הגם אם הם כבר לא מבוססים על המציאות, לדעתי לפחות.

 

כמזרחית, אני דווקא מאלה שאוהבים לשבת בצד וליהנות מהחומרים שמהם אני עשויה, ובאמת, מעולם לא התעורר בי הצורך לדווח על איזה קיפוח או להילחם על מקומי. בתחושה הפנימית שלי, ולא רק בתחושה, גם במה שאני רואה מסביב, כבר אין צורך ללחום על מעמד הסופר מהמוצא המזרחי, כי הוא כבר כאן, הוא נוכח, הוא לא הולך לשום מקום. ובכלל, מדוע להגדיר אותו כ"סופר מזרחי"?

 

השבוע התעורר דיון מעניין בפוסט של רני יגיל על שמעון בלס, שבו צצו כרגיל הדעות החלוקות: האם ישנה זהות עדתית בספרות הישראלית, או לא?

 

אני אישית סבורה שלא, ובעיקר לא בדור של ילידי הארץ. לדעתי אין כאן אישו, ואין כאן אייטם, וכל דיון וצהלולים בנושא רק עושים מהומה על לא דבר.

 

אני אומרת זאת לא משום שאני רוצה להגן על איזו ישראליות הומוגנית, או על איזה "כור היתוך" דמיוני או לא דמיוני. ברור לי שהחברה עשויה מכל מיני צבעים וקולות, אבל כשהם מתבטאים בספרות, הם כולם כולם ספרות ישראלית בעיני. 

והם ספרות ישראלית לא רק מפני שכולנו כותבים בעברית, אלא מפני שלנו, הסופרים והמשוררים ילידי הארץ – הארץ שלנו, נוף המולדת שלנו, הינם המהדק הראשון. השפה היא הדבק השני. המסורות העבריות הן הדבק השלישי. ובין אם נרצה או לא, אנחנו מושפעים מתבנית המולדת הרוחנית הזו. 

 

וכשם שהחברה הישראלית היא הטרוגנית, ואינה אלא פסיפס עשיר, כך גם הספרות שלה. אם היום ישראלי ממוצא פרסי או עירקי כבר לא טורח להזכיר את מוצאו בראש חוצות, כי זה כבר לא אישו, כבר לא לעניין, מדוע שסופר יטלטל בדגל העדה שלו בראש חוצות?

 

אם אינו מגדיר את עצמו כ"מזרחי", האם המזרחיות שלו נעלמת? אם לא יגדיר את עצמו כדתי, האם שורשיו הדתיים ייעלמו? ברור שלא.

 

כל התבצרות מאחורי כיתתיות כשלהי היא בעיני סוג של חולשה ונמיכות רוח. היא הכרחית כאשר מגבשים מהפכה, אבל כשזו חלפה, וכשהיעדים הושגו ברובם, היא כבר מיותרת. היא בגדר קביים מעיקים.

 

יש הגורסים כי כולם רוצים להשתייך למשהו, לכיתתיות מסוימת. לי זה תמיד נשמע תמוה. האם מפני שאני מזרחית אני קרובה יותר לסופר ששורשיו מזרחיים יותר מאשר לסופר ששורשיו אשכנזיים? האם מפני ששורשיי דתיים אני קרובה יותר לסופר בעל רקע דתי מאשר לסופר חילוני? האם מפני שאני אישה אני קרובה יותר לסופרות? האם מפני שאני יעני-"שינקנאית" אני קרובה לסופרי "דור שנקין"?ברור שלא. אפילו המחשבה על כך מצחיקה אותי.

 

אם כבר, אני מרגישה קרבה גדולה יותר לסופרים שכותבים בסגנון שאני אוהבת יותר, מחוברת אליו יותר. ובעיקר, אני בעיקר מתחברת לסופרים שאני אוהבת כי אני חושבת שהם טובים יותר מאחרים.

 

ולכאן נכנס בכלל הטעם האישי. אז אם יש "כיתתיות" כלשהי, לפעמים היא נוצרת בין יוצרים שמוצאים חיבור ב"אותו הראש". נכון, לפעמים זה יכול לקרות גם על רקע נושאים דומים – אם שני סופרים כותבים על המזרח, ייתכן שימצאו קרבה רוחנית זה לזה. מצד שני, אם הם לא סובלים זה את סגנונו או את עולמו הרוחני של זה, שום נושא לא יאחד ביניהם, גם לא זה שהם מזרחיים.

 

מאז ומתמיד התחברתי אוטומטית, ואולי קוסמית, ליוצרים שביצירתם היה משהו דומה ליצירתי. יש הקוראים לזה תודעה קולקטיבית. לא יודעת מה זה, אני לא בענייני ניו אייג', אבל שמתי לב שהחיבור שנוצר בין יוצרים הוא לא על סמך גורמים חיצוניים, כמו עדה, מוצא, מגדר וכו', אלא על סמך משהו עמוק ורוחני יותר, אולי אפילו פסיכולוגי, בדיוק כמו בכל חיבור אנושי.

 

את האמת – אני חושבת שחיבור כזה, על סמך מוצא חברתי, נוצר יותר בקרב יוצרים גולים, שנאלצו לברוח ממכורתם ומשפתם, ובהכרח התקבצו יחדיו בגולה שאליה הגיעו, כדי לחפש את "נוף המולדת".

 

אם הדבר נוצר גם בישראל, אם יוצרים "מזרחיים" צעירים עדיין מרגישים צורך להתחבר יחדיו בגטו קטן, אז זה אומר שישראל אינה ביתם, ושכאן זה הגולה שלהם, ואז זה אומר משהו חמור מאוד על החברה הישראלית.

 

אבל מהכרות אישית עם כמה מהסופרים הצעירים בעלי השורשים המזרחיים (מה זה צעירים? נניח בין 30-50), לא הרגשתי שהם מרגישים מנותקים מהחברה הישראלית, חשים מקופחים, או חלילה חשים כאן, במולדת שלנו, שהם בגולה.

 

אני יודעת שפה ושם ישנם קולות ספורדיים כאלה, בלי להיכנס לשמות, שמתעקשים שמפלים אותם לרעה על שום מזרחיותם. כאן יש לי שתי סברות. האחת היא שעל הקולות האלה נמנים סופרים שאינם ילידי הארץ, ובאמת לא מרגישים חלק מכאן, גם אם עלו בגיל צעיר, ובשל כך ישראל אינה מולדתם הרוחנית, וספרותם אחרת, ואולי באמת לא מתקבלת כאן. איתם נמנים כיום לא רק מזרחיים אלא גם רוסים, למשל. גם הם לא מתקבלים כאן בזרועות פתוחות מי יודע מה.

 

סברה שנייה, שאולי הקולות הרוטנים הללו פשוט שייכים לסופרים לא מוצלחים, ולכן לא מוציאים אותם בהוצאות הספרים המובילות בארץ, ולאו דווקא בשל מזרחיותם.

 

לדעתי, הדבר שונה בתכלית לגבי הדור שנולד בארץ. אני למשל מרגישה ישראלית מאוד, ולמרות שאני תמיד מקטרת על כמה קשה כאן, ואיך יכולתי להתפנן בלי לעבוד באיזה חווה בספרד או בבולגריה, או אפילו בתורכיה, מולדתה שלאמי – מובן שאינני מסוגלת לעזוב את הארץ הזו, כי היא נוף מולדתי הפיזית והרוחנית.

 

אבל הישראליות שלי אינה רק הוֹרָה וכובע טמבל וירושלים של זהב, היא גם הסיפורים של אבי על משפחתו שעלתה משירז שבפרס על חמורים בסוף המאה ה-19, והמוני הסיפורים והתמונות של אמי על ילדותה בתורכיה, ולכן ריח האוריינט מחלחל לישראליות התל אביבית והכאילו חילונית שלי.

 

ולא רק חילוניות שנקינאית יש בי, שהרי נולדתי וגדלתי ואני חיה מאז ומתמיד בתל אביב, אלא גם נופי בתי הכנסת שאבי התפלל בכל אחד מהם, בתל אביב ובירושלים, והתלמוד-תורה שאליו הלך כילד, והסיפורים שלו על הקהילה היהודית הדתית בירושלים, האשכנזית ומזרחית גם יחד.

 

ויש בי גם מהפלסטינאית, שכן אבי שנולד בירושלים ב-1915, שיחק עם הילדים הערבים ודיבר ערבית שוטפת, ולמעשה דיבר כל ימיו עברית עם ח' ו-ע', בדיוק כמו הערבים. ואנחנו בבית אכלנו תורמוס וסברס וחרשוף וכוזברה וראשד בדיוק כמו הפלסטינאים. וסבתי ז"ל, שלו חיה היום הייתה בת 115, הייתה יושבת על הרצפה כמו הפלחיות הערביות, דופקת בצל, שמן ומלח בממחטה, ונותנת לי לאכול את זה עם לחם, וזה היה המאכל הכי טעים בעולם.

 

ויש בי גם מהאשכנזיה, כי גדלתי ולמדתי בשכונה אשכנזית, והסבתא ה"מאמצת" שלי הייתה השכנה הפולנייה ניצולת השואה, שהנחילה לי את חרדותיה כאילו הייתי נכדתה הביולוגית. ואכלתי אצלה זנב לקרדה ולחם פומפרניקל ושתינו תה עם חלב,  ושמענו מוזיקה קלאסית וטיילנו עם הכלב שלה – דברים שלא נראו בבית הספרדי ההומה שלי.

 

לכן, בנשמתי אני פלחית ופלסטינאית ופרסיה ותורכיה ודתית וחילונית ושנקינאית ואשכנזיה, ומכל החומרים האלה אני עשויה ועשויה הספרות שלי.

 

וכל זה מרכיב את הישראליות שלי. איני יכולה להפריד בין המרכיבים האלה. איני יכולה להוציא חלק מהפאזל, כי אז יתפורר המבנה כולו.

 

וזוהי בדיוק הישראליות בעיני: היא סך כל המרכיבים שלנו מכל הכיוונים והעדות וההשפעות הרוחניות.

 

הלוא אנחנו כבר קצת יותר ממאה שנה כאן. זה די הרבה זמן. האם בכלל יש צורך להגדיר ישראליות? האם היא לא מובנת מאליה? האם זה לא מובן מאליו שכולנו כאן סופרים ישראלים, גם אלה ששורשיהם אשכנזים וגם אלה ששורשיהם מזרחיים? האם עדיין יש טעם בהתגודדות כיתתית, בהגדרה קבוצתית?