משטרת המילים

 

 

בעקבות הפוסט "זיון או משגל?"

 

בשנת 1992 פגשתי בפסטיבל הקולנוע באוברהאוזן שבגרמניה מבקר קולנוע מזרח גרמני לשעבר. זה היה שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין. הוא עדיין גר במזרח העיר, אבל העיתון שבו עבד כבר לא היה "מזרח גרמני".

 

   הרבה צחוקים העברנו בשבוע הפסטיבל, בו שנינו היינו שופטים מטעם תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי. אבל שיא הצחוק היו סיפוריו על חייו במזרח גרמניה של עידן השטהזי. אוי, איך שהוא הצחיק אותי בסיפורים האלה שלו, על מה שהיה מותר ומה שהיה אסור.

 

   אבל השיא היה הסיפור שלו על העיתון שבו עבד. בוקר בוקר היו העיתונאים והעורכים מגיעים למערכת כדי לגלות מילים חדשות "רגישות", שאסור היה להכניסן למאמרים באותו היום. כל יום היו המילים מתחלפות. פעם זו הייתה "רגישה", ופעם אחרת. הן היו רשומות על לוח המודעות לנוחות כל הכותבים, והעורכים היו מקבלים אותן ברשימה מודפסת, שלא יפספסו אותן חלילה. מובן שהדבר גרם במערכת להתבדחויות רבות מאין ספור מדי בוקר.

 

   אני זוכרת שחשבתי אז: ווי, מזל שאצלנו זה לא כל כך גרוע. האומנם? אכן, מעולם לא הייתה אצלנו במערכת "רשימה שחורה", אבל פה ושם הייתה צנזורה פנימית על מילים, לפעמים על פי רמת ליברליותו או שמרניותו של עורך זה או אחר, ולפעמים כמין אווירה כללית ששרתה על המערכת כשמיכה מחניקה.

 

    מילים "גסות" הוחלפו במאמריי על פי רוב בגרסאות "קלות" יותר. הייתה עורכת אחת שנרעדה מהנטייה שלי להשתמש בהן מעת לעת, כשהרגשתי שנכון הדבר לטקסט. לפעמים הייתי עושה זאת במין שובבות, כי ידעתי שישנו אותן, ולפעמים צינזרתי את עצמי מבעוד מועד כדי למנוע ויכוחים.

 

   לכן אני זוכרת שהייתי די בשוק, כאשר בשנת 1993, בעיתון שלי "על המשמר", מעוזו השמרני של מפ"ם, העיתון שחולק בתפוצת שיא בקיבוצי השמו"ץ רווי הקשישים הפוריטניים, העז פעם העורך להשאיר כותרת זועקת שלי!

 

   היה זה מאמר קולנוע על סרט של קווין קוסטנר, שכחתי את שמו. הביקורת פורסמה כמדי שבוע במוסף חותם, שבאמת היה לו חותם איכותי ונחשב, גם בקרב הבראנז'ה העיתונאית של אז.

 

   הכותרת הייתה "גברים קטנים עם זין גדול", או משהו בדומה לזה. כתבתי מתוך ידיעה שקרוב לוודאי ישנו. אלא שבאותה עת ערך את חותם עורך צעיר למדי, אולי רק בן ארבעים, שכנראה רצה להתחרות בעיתונים הצהובים הגדולים. והוא השאיר אותה, להפתעתי הרבה.

 

   הביא רייטינג? הביא. באותו שבוע פתאום שמעתי את שמי ואת שם הכתבה בתוכנית ביקורת עיתונות בערוץ הראשון, הערוץ היחיד דאז, ועוד בפריים טיים. וגם ציטוט נבחר הובא. המנחה מאוד התפעל מהתעוזה. אני לא חושבת שצחקתי כל כך הרבה זמן, כפי שצחקתי אז.

 

   נזכרתי בזאת אחרי שכתבתי את הפוסט "זיון או משגל?" מעבר לעובדה שזה גרם לי לחוש קשישה איומה בכל מושג שהוא בנוף העיתונות, זה גם הזכיר לי את משטרת הנושאים, לא רק המילים.

 

   הפוריטניות בתחום הביאה באותם ימים גם לצנזור נושאים. הנה, בשנת 1992, חודשים ספורים לפני שקובץ סיפוריי הראשון "יצאתי לחפש מחסה" ראה אור, העורך שלי חנן חבר הציע לי לשלוח סיפור לעיתון, כדי לבשר על צאת הספר.

 

  בחרתי באחד הסיפורים היותר קצרים, ושלחתי למוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. הסיפור עסק בחוויותיה ורגשותיה של אישה שעוברת הפלה טבעית, וברצף זיכרונותיה לתוך התנסויותיה הפיזיות כאישה: וסת,  גילוי המיניות בגיל העשרה, ועוד. 

 

   מיד קיבלתי טלפון מהמערכת: "אי אפשר לפרסם סיפור על וסת בחגים!" הכריזה העורכת בקול נוקשה. לא עזר שאמרתי שהוא יוצא בהוצאה מכובדת, עם עובד, ושהעורכים הם מהעילית, מוקי רון וחנן חבר, ושאם הם בחרו בסיפור, כנראה שישנה כאן אמירה חברתית כוללת, וכו'.

 

   לא עזר. הסיפור הזה לא פורסם.  ניחמתי את לעצמי: נו טוב, בכל זאת יש בו סצינה אחת למשל, בו הגיבורה מודדת את אורך איבר מינה באמצעות סרגל, בנערותה. אבל האם זה באמת כל כך נורא? יצא מכל העניין שעיתון ממלכתי סבור שחוויותיה הפיזיות והנפשיות של אישה בנוגע למיניותה אינן ראויות להיכלל בעיתון. זה נושא מוקצה ואסור לפרסם אותו. העם עוד יקבל בחילה או משהו.

 

   אני בכלל לא משוכנעת שלמרות שעברו מאז 16 שנה משהו השתנה באמת. צנזורה נושאית ומילולית מסוג זה או אחר, ברמה זו או אחרת, עדיין קיימת לדעתי. תחשבו על ספרות שנכתבת בידי נשים, ועוסקת בגופניות ומיניות האישה. ישר דוחסים אותה לגטו המגדר.

 

   עובדה, הרומן השני שלי, "רואות מכאן את על העולם" (הקיבוץ המאוחד), נלמד באוניברסיטה רק בחוג ללימודי מגדר, בקורס על ספרות נשים ישראלית. באמת שלא אכפת לי להיות בגטו, אני לא נעלבת מזה, אני גם לא חייבת לקבל הכשר ממלכתי כסופרת זרם מרכזי העוסקת ב"נושאים הראויים".

 

  לא ברמה האישית אני מדברת, אלא ברמה העקרונית. איך אפשר לפתח תרבות וספרות בעלת ערך, העוסקת בנושאים לא פחות חשובים כמו מיניות נשיית (למשל), כאשר מגלים ספרים שלמים לקורסים צדדים? איך אפשר לעשות זאת, כאשר לא מפרסמים טקסטים כאלה במוספים ספרותיים? איך מקדמים נושאים שנויים במחלוקת, כאשר מבקרי ספרות קובעים עלייך שאת כותבת ככה כדי "לעשות דווקא", "לתפוס תשומת לב"", "לעצבן"?

 

   והלוא  הכול בעיני המתבונן, לא? ואם המתבונן הזה (הקורא, המבקר) מסמיק מעצם המחשבה על נערה שמסוגלת למדוד את איבר מינה, כמו נער, אז אנחנו עדיין בצרות צרורות.

 

    האם באמת יש משהו "נוראי" שאסור לכתוב עליו? ואם אנחנו אומרים בשיא "ליברליותנו" שהכול כשר היום, אז איך זה שחלקים שלמים בתרבות ובספרות עדיין חיים בגלות?