יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לשירה ומחשבות
כחובבת סל הגלולות ממשפחת ה-SSRI, בכל פעם שצווחים או לוחשים לי באוזן: "זהירות, סמים!" או, את האמירה השגורה: "זה סם בדיוק כמו כל סם אחר", אני עולה על טורים.
האם ברגע שאתם לוקחים נורופן או אופטלגין לכאב ראש, אתם מתמלאים איזו אימת סמים? האם הכדורים שלכם נגד לחץ דם, כולסטרול, כאבי פרקים וכו', גורמים לכם להרגיש כמו ג'אנקיז? לא, רובכם לוקחים אותם בלי מחשבה שנייה. והם עוזרים. בשביל מה לסחוב כאב ראש חצי יום, כשהוא יכול לעבור אחרי חצי שעה? אני, ללא הכדור שמעביר את כאבי הווסת בצ'יק, כבר מזמן הייתי בוחרת בעולם הבא. למה להתפתל מכאבים?
אבל כשזה מגיע לנוגדי דיכאון וחרדה, פתאום כולם צווחים לי בהתחסדות: "סמים!!!!!"
כל התרופות שאנחנו לוקחים הם כימיקלים, אבל הם במינונים מבוקרים והם עוזרים לנו. אז נא לא להיות דמגוגיים. כשאנחנו אומרים "סמים", אנחנו מתכוונים לכל החומרים הטבעיים או הכימיים, שאנשים לוקחים בלי בקרה, והתוצאות, על כן, עלולות להיות בעייתיות.
כתבתי בעבר באחד מבלוגיי על חוויות הסמים שלי, שלא היה סליזית ממש וכללה רק גראס, נפאס, קוקאין ואופיום, ואשר נמשכה כעשור. כתבתי שהרגשתי בהשפעות הלא מבורכות של הסמים עלי, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שעדיף לי לחיות בלעדיהם.
ואז הזכרתי בכתבה את נוגדי הדיכאון והחרדה שאני נוטלת בשנים האחרונות, וישר התחיל העליהום. "מה, את לא יודעת שאת לוקחת סם?" לעגו לי כל הטוקבקיסטים. "איך את מסוגלת להציע לנו להפסיק לעשות סמים, כשאת בעצמך לוקחת סמים?"
ואני: "סליחה, סמים?" אני לוקחת את המינון הפעוט שהרופא רשם לי, כמו שאני לוקחת כדור או שניים אדקס נגד כאבי ווסת, פעם בחודש. כדי למצוא את הכדור שעוזר לי ללא תופעות לוואי, ממש עוזר לי, בדקתי ביחד עם הפסיכיאטר שלי כמה תרופות, שלא עזרו. הכול נעשה בתהליך מבוקר, ללא סיכונים כלשהם, עם ייעוץ צמוד שלו.
אני יודעת שישר תקפיצו לי את המקרים הלא מוצלחים של כדורי ה-SSRI. כן, יש כאלה. אבל עליהם יש מיליונים או מליארדים של אנשים שהכדורים היטיבו מאוד את איכות חייהם.
כאשר נוטלים את נוגדי הדיכאון והחרדה בפיקוח מבוקר של רופא טוב, אין כמעט סכנות. בבני נוער יש סיכון מסוים, אבל במבוגרים הרבה פחות. אלה שנפגעו מהכדורים, קרוב לוודאי שלא עקבו אחר הוראות הרופא. אלה שהטיפול לא עזר להם, קרוב לוודאי שהתייאשו מהר מדי ולא חיפשו עוד אחר הכדור המתאים. אלה שעברו תופעות לוואי קשות, שוב, קרוב לוודאי שלא התייעצו עם הרופא מה לעשות ואיך לשחק במינונים כדי להימנע מהן. כדי לקחת כדורים כאלה, צריך לנהוג בחוכמה.
הנטייה הנפוצה להגדיר תרופות כאלה כסמים, היא לא יותר מפופוליזם; הבהלה מיותרת של ציבור שלם שחושש מהכדורים האלה. ולמה? הלוא יכולים להיות אנשים שחייהם יתברכו מהכדורים, לו ייטלו אותם. אז למה להפחיד? למה להדביק לכדור מבוקר את התווית סם?
מאז שכתבתי את הכתבה הראשונה בנושא לפני שנה וחצי ברשימות, עדיין נכנסים אליה המוני קוראים, שמשתכנעים בעזרה שהכדור יכול להעניק להם, ומבקשים ממני סיוע והנחייה למציאת פסיכיאטר טוב. אם עזרתי להם, אין מאושרת ממני. אני יודעת כמה הכדורים האלה עוזרים. אני יודעת שאין הבדל ביניהם לאדקס שאני לוקחת לכאב וסת.
זאת ועוד, כאשר עשיתי סמים בשנות העשרים לחיי, היו לכך השפעות מזיקות על גופי ומוחי. הזיכרון נפגע אצלי מהגראס, והקוקאין גרם לי לפעמים לתחושות פארנויה קשות. נוגד החרדה והדיכאון שאני לוקחת, רסיטל שמו, דווקא שיפר את איכות חיי מכל בחינה, ואין לו תופעות לוואי שמזיקות לי.
אל תשכחו שהתרופות האלה נמצאות בשימוש מסיבי כבר מעל לעשרים שנה, ויש להן כל כך הרבה "גיני פיגס", כל הצורכים אותן. אין להן השפעות קרדינליות על בריאות האדם, בטח שלא יותר מנוגדי הדלקות שכמעט כל אדם שאני מכירה נוטל אותם, ובכל זאת גרמו לכמה מקרי מוות. אז מה, לא ניטול אותם בגלל כמה אנשים שמתו? נסבול את הכאב כמו מרטיר? בשביל מה?
על ליבי וחיי חרות מוטו אחד: איכות חיים. כל חיי אני עמלה לשפר את איכות חיי כפי שאני מבינה ורוצה אותם. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, ולא אחסוך על דברים שיביאו לכך. אני לא רוצה לסבול מכאב, ואעשה הכול כדי להימנע ממנו. מה שיעזור לי ולא יפגע בי או בזולת, אני אעשה אותו.
כמי שמאמינה ודבקה באיכות חיים ולא באריכות חיים, לא אכפת לי אם אנשים מערים לתוכם כימיקלים גרועים כמו סמים "אמיתיים". אני מאמינה בחירות האדם על עצמו, וזה כולל זכותו להזיק לעצמו ולהרוג את עצמו. ואם דנו כאן השבוע בעישון ובחירות האדם לצרוך טבק קטלני, אני אומרת גם כאן שוב: תצרכו כמה שאתם רוצים, רק לא על חשבון האוויר הצח שתורם לאיכות חיי.
הערה: בשל תגובות שירדו לפסים אישיים ולעלבונות, נאלצתי למחוק כמה ולחסום את התגובות להבא. שירה, עמך הסליחה. "יסדתי" את מדינת הבנניה כאן כדי להימלט מלשון הרע, הכפשות וירידות אישיות. לא כדי שזה יקרה כאן שוב כמו בבלוגיות אחרות. דיון הגון לא מעליב אנשים אישית, לא מתנשא עליהם ולא משתלח בהם.
בעקרון אני מסכימה איתך,
רק מקשיבה בדריכות ומעיינת במחקרים בנושא, כיוון שמבחינתי גם כדור אקמול עבורי הוא לפעמים מיותר, ואעדיף להשתמש באמצעים "בריאים" כמו שינוי התזונה.
במה שאין ברירה, ועדיין לא מצאתי פתרון סביר יותר, אטול כימיקלים.
מה שחשוב הוא להבין גם שאנו חברה מאד צרכנית, ולהיות מודעים מאד לא רק להשפעות החיוביות והמקלות כל כך של הכדורים על חיינו, אלא גם על אפקט המסחריות בכל החברה שלנו, בה נגועים ביותר גם ואולי בעיקר, הרופאים הקונבנציונאלים.
הפסיכיאטרים ורופאי המשפחה, ידם קלה, קלה מידי על ההדק מבחינת לרשום כדורים, ואני לא מדברת על אנשים כמונו.
כל כך הרבה אנשים נסחבים שנים על שנים כזומבי מוחלט (ואני מכירה אישית לצערי כמה כאלה), הדבר היחידי שאנשי הרפואה עושים הוא "לתקוע" להם כדורים, שהופכים אותם לעוד יותר זומבי.
האנשים האלה, לא רק שלא מתקדמים ולא מקבלים את הטיפול שכל כך דרוש להם, שיכול היה להיות אויר לנשימה בשבילם, אלא גם לא מאמינים בעצמם בגרם, וממשיכים ונוטלים כדורים, שנכון שעוזרים ביומיום, ונכון שזה הרבה, אלא שכדור בלבד לא מטפל הלכה למעשה בבעיות נפשיות של אדם, הוא מקל את התסמינים.
יש אנשים שזקוקים לטיפול ולצמיחה ולקידום הנפשי, והכדורים רק עוצרים אותם ומאפשרים להם להמשיך להסתובב סביב השלולית מבלי לעשות דבר.
וחבל, כל כך חבל.
מי שבריאותו לאורך שנים מאוד חשובה לו, שאריכות חייו חשובה לו, אולי שבאמת ינקוט בשיטות הטבעיות, למרות שבעולם מזוהם כמו שלנו קשה לי להאמין שהן יעילות, רונית.
לגבי בעיות נפשיות. תראי, אני שנים בוחנת את הנושא על עצמי ועל חבריי. גיליתי שטיפול פסיכולוגי לא עוזר לאנשים רבים, אז מה, שיישארו ככה? לא עדיף לקחת תרופה? לגבי טיפולים אלטרנטיביים, מבלבד העובדה שהם יקרים ורוב העם לא יכול להרשות לעצמו, הם גם מקלים עליך לא באופן דרמטי. אז חבל להישאר זומבי? או לחיות רע?
והשאלה הגדולה: האם חווית כדורים כאלה? אם כן, אז יש מה לדבר. אם לא, נראה לי שהדבר נובע מבורות בתחום. אני ממש עשיתי על הנושא דיסטרציה. בדקתי אותו מכל כיוון בשיא התבונה.
רק מתוך בדיקה נבונה ואחראית זו, אני ממליצה.
כמו בכל דבר לדעתי בחברה שלנו,
לוקחים דבר טוב ביסודו שיכול להועיל אם משתמשים בו בצורה מושכלת ועבור האנשים שבאמת יכולים להיתרם מכך,
ולוא דווקא באופן גורף,
ומגזימים אותו.
מתחילים לרשום כדור לכל דורש, וזה גם מה שעושה את יחסי הציבור הגרועים כל כך לכדורים האלה.
ידם הקלה מידי על ההדק של הרופאים עליו, כבר מזמן לא פסיכיאטרים בלבד, אלא רופאי משפחה, ויש תרופות בארה"ב שמוצגות למכירה על מדפי הסופר ללא מרשם אפילו.
הכדורים האלה, ממה שאני מכירה, יכולים לעזור מאד מאד, לאנשים שעברו כבר הרבה טיפול, שיודעים תהליך טיפולי מהו, שעובדים על המודעות שלהם, ושנאבקו מספיק עם עצמם.
אחרי שנים על שנים של מאבקים, אם דברים עדיין תקועים, זה יוצר תסכול כל כך גדול, שנטילת כדורים, יכולה לעשות סוף למעגל הזה של תקיעות ולהתחיל להזיז דברים, לתת להם פוש יפה.
מהצד השני, יש הקבוצה האחרת מזו המודעת שיודעת מהזה להיאבק נפשית,
יש הקבוצה החלשה והעצלה, שחיה כזומבי. כשאדם כזה מתחיל לקחת כדורים, וזה כל הטיפול שהוא מקבל,
זה יכול להיות, מניסיון קרוב מאד,
הרסני ביותר.
אני מכירה אחת כזו, שבמקום טיפול טוב עם מטפל אכפתי, קיבלה כדורים, והפכה יותר ויותר לזומבי.
היא ניסתה להתאבד, על אף הכדורים.
כלומר, אפילו הם לא הצילו את מצבה.
והיא לא הגדילה את היכולות האישיות שלה בסנטימטר.
מבחינתה היא נכה ובקושי הכדורים מעמידים אותה על הרגליים.
אין לי סינגור כללי, כי הכלל היחידי הוא, להיות עם יד על הדופק, ולהבין שאתה הרופא המוצלח ביותר של עצמך, ורק אתה בסופו של דבר יודע אם אתה זקוק למשהו והאם הוא עוזר לך.
גם אני נגד שרופאי משפחה ירשמו. אין להם בזה שום מושג. הם בורים. ולחפש פסיכיאטר טוב, שלא קל על ההדק, כמו זה שלי, תמיד שואל חוקר בודק, עומד עם יד על הדופק.
ולגבי טיפול פסיכולוגי, הבעיה היא שראיתי יותר מדי אנשים שהוא כלל לא עזר להם.
ומי שעוזר לו, שיידע שהבעיות יחזו כמה שנים אחרי תום הטיפול הנפשי. באחריות.
התרופות נותנות פתרון טוב ויעיל. לקחת אןתן בפיקוח ובזהירות. זה הכול.
ומי שרוצה לקרוא את חוויותי הרבות בטיפול פסיכולוגי, מוזמן לפוסט הזה
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=2614#post2614
טפו טפו, שלא יחזרו ….
תלוי כנראה איזה בעיות.
יש טראומות שפותרים מהשורש, והן נרפאות ברגע שמשחזרים אותן.
(תמיד "קינאתי" באנשים האלה, שגילו טראומה מפעם, וזמן קצתר לאחר מכן, נרפאו כמעט מהכל).
יש בעיות שרק הטיפול התחזוקתי עוזר להן וברגע שמפסיקים, הן חוזרות.
אני בכלל בעד טיפולים לכל החיים,
זו דרך חיים שנראית לי,
רק עם יד על הדופק ולהחליף כשמשהו נדמה תקוע.
גם אני בעד טיפול פסיכולוגי לכל החיים אם אפשר. מישהו קרא לזה שסתום לנפש. כמה נכון.
יש גם את "עוצמת הרכות" למשל שכתבתי לך במייל לגביה.
שיטות הטיפול הגופניות כמו מסאז"ים עם שמנים, שיאצו, כל הנגיעות הבטוחות והנעימות למיניהן, מאד מרגיעות וחלקן גם עובדות באופן מאד יעיל על חסימות נפשיות שמתבטאות בגוף.
הטיפולים האלה בדר"כ יותר זולים מפסיכולוג, וכהשלמה אני בעד.
שילוב של טיפול פסיכולוגי טוב (דגש על הטוב)וטיפול תרופתי (לאחר שמוצאים את המינון המתאים – אפילו לכל החיים)= הצלת חיים.
יעל, די מדהים אותי שצינזרת את התגובות שלי. למה? מה שהיה לי לומר לך היה מכל הלב.
רציתי רק להוסיף, שאם את או אחרים רוצים להיגמל מהסמים הפסיכיאטריים וגם מהצורך בהם, אני ממליץ על גד – נאטורופאת הוליסטי ומומחה לרפואה ביולוגית gadkal@yahoo.com
האם התנסית אמיר בכדורים מסוג זה?
רק כך יכול להתנהל דיון בנושא.
אני שוב חוששת שאתם מדברים מתוך אותה עמדת חשש ובורות בתחום הזה. יש דרך נאותה לקחת תרופות אלה, כפי שיש דרך נאותה לקחת אקמול. ומה הכוונה נאותה? מבוקרת, מושכלת.
לא תאמין לכמה אנשים הם עוזרים כבר שנים רבות. לא שנה שנתיים, שנים רבות. ובפיקוח, הם לא פוגעים.
ועוד משהו אמיר, אדם שמעשן כקטר, לא יכול להציע לאדם אחר לקחת את איכות חייו ברצינות.
הרבה יותר מאדם שמסמם עצמו לדעת.
"מציאויות חליפיות" – נראה לי שקצת נסחפת, אמיר.
בכדורים מהסוג של SSRI מדובר בסך הכל בהפחתה של מצבי דכאון וחרדה.
אני לא יוצאת נגדם וגם לא בעדם, לא באופן קטגורי.
כשמדובר באנשים שכן ניסו ומנסים לעבוד על הבעיות עצמם, שעובדים עם המודעות שלהם,
בהחלט לא ניתן להגיד שמדובר רק בהקלה על סימפטומים.
וזה מה שהכדורים עושים באמת, מקלים על סימפטומים.
עכשיו, אין הרבה מה להתווכח לדעתי, כי זה כל כך תלוי במצב של האדם.
תאר לך אדם שלא יכול לטוס או לבוא במגע עם אנשים כבר שנים.
הטיפול לא מצליח לעזור במידה מספקת, ויש את האופציה של הכדור, שיצליח כנראה לשבור את המעגל המתסכל ההוא.
אני חושבת שלקחת כדורים לתקופה מסויימת, אולי של שנים אפילו, בשילוב עם טיפול מסוג כלשהו ועבודה על מודעות ועל הכאבים, כלומר שמירה על מצב של עירנות עם נטילת הכדור,
היא פתרון טוב למדי.
והשורה התחתונה היא, שהאדם הוא הרופא הראשי של עצמו, והוא צריך להיות הפוסק האחרון לגבי מה שהוא נוטל ואיך שהוא פועל.
נכון, סליחה רוניתוש, מתוך עצבים שכחתי. אני מגינה עליהם כמו על עוללי.
כן, בעניין ההוא שדיברנו עליו את צודקת לגמרי. למי שיש כוח, אני מציעה לשחק במינונים או לנסות עוד כדורים, בצמוד לרופא. לי זה קרה עם הראשונים, התופעה ההיא, אז המשכתי הלאה. אני יודעת שזה מתיש למצוא את הכדור האולטימטיבי, אבל אני יודעת שזה אפשרי.
שוב, ברור לי שלפעמים קשה למצוא את התרופה המתאימה, אבל לדעתי זה כדאי. אם אתם שקןע באיזה בוץ נפשי, רק זה יכול להוציא אותו ממש.
ועוד דבר רונית, לגבי מה שכתבת לאמיר, וגם לאמיר בעצם:
אני לא בטוחה שהכדור רק עוזר לסימפטומים. אני יודעת על די הרבה אנשים, שאחרי כמה שנים הפסיקו ליטול, והתופעות לא חזרו. טוענים שזה מפני שהכדור הצליח "לעבוד" על המוח, ו"החזיר אותו למסלול".
גם זה יכול לקרות.
ואם מדברים על טיפול פסיכולוגי. גם כאן אין תוצאות לכל החיים. לדעתי שנים ספורות אחרי שאדם מפסיק טיפול, הבעיות חוזרות.
"כמי שמאמינה ודבקה באיכות חיים ולא באריכות חיים, לא אכפת לי אם אנשים מערים לתוכם כימיקלים גרועים כמו סמים "אמיתיים". אני מאמינה בחירות האדם על עצמו, וזה כולל זכותו להזיק לעצמו ולהרוג את עצמו. ואם דנו כאן השבוע בעישון ובחירות האדם לצרוך טבק קטלני, אני אומרת גם כאן שוב: תצרכו כמה שאתם רוצים, רק לא על חשבון האוויר הצח שתורם לאיכות חי."
כך כתבת במו ידייך ואכן התקדמנו בדיון על העישון. לא אעשן על חשבונך רק אני זקוקה למקום שאוכל לעשן בנחת מבלי להרעיל את חייך.
לגבי התרופות הפסיכיאטריות אני בעד ומסכימה איתך לחלוטין. מי שזקוק להן לאחר איבחון הולם ובדיקות תקופתיות של תיפקודי הכבד שיקח וישפר את איכות חיו. דיכאון וחרדוניות הן מחלות של המאה שלנ. חלק מהבעיה היא שהחיים בעיר הגדולה מרעילים אותנו ברובד פיזי ונפשי. ואחזור לרעלנים הרבים שמקיפים אותנו וגורמים לשינויים ביוכימיים במוח בין היתר לכושר עמידות נפשי נמוך ללחצים..
מאחלת רק טוב עם או בלי רסיטל לכל מי שלומד בקונסרבטוריון של החיים..
תודה, יעל, על שהקדשת לי פוסט זה. אני אפנה מזמני מאוחר יותר ואתעמק בו כיאות. יום טוב.
אני לא נגד תרופות פסיכיאטריות. אנחנו כנשים פגיעות יותר לשינויים הורמונאליים ושיחות לא תמיד עוזרות כשהמערכת משתוללת.זה אישי ולא נתון לדיון. כמובן שאפשר לשלב. אני למשל סובלת מבעיות קשב ואומגה שלוש מייצבת אותי קלות .אבל גם טיפול ממוקד בבעיה מחלץ אותי מעט ועוד… כך שרצוי לחפש אלטרנטיבות. ויש ..ולא להצמד לתרופות.
בקשר לסמים קשים , כאן אני חלוקה עליך. הנרקומנים הורסים את החברה . הם אלה שפורצים לבתים מכוניות ומה לא.והם אלה שידרדרו את חברותייהם לזנות אם צריך..וגם ההפך.
סמים קשים הם מחלה ממארת.
לצערי היה לי חבר טוב שנעלם בגלל זה ןכתבתי עליו. אולי אעלה פוסט בענינו.
מה שהתכונתי ואחדד. זה שאנשים שלוקחים כימקאלים גרועים " על אחריותם" בדרך כלל מתמכרים להם.
והופכים אותי לאחראית לנזקים .
את כנראה לא הדוגמא.
אבל אשליית השליטה של המתמכר הממוצע הורסת את כולנו.
פשוט למדתי על זה בבר – אילן.
דווקא הכהנת הגדולה לדיעה שהשמעת יעל, היא ורדה מהרדיו שאני שומע אותה לפעמים בנסיעה, והיא מראיינת איזה פסיכיאטר ידוע שכמובן גם תומך בדעתך.
אני לגמרי מסכים אתך שאם זה עושה לך ולכל מי שלוקח טוב שייקח. העניין הזה של טיפול בסימפתום במקום טיפול לכאורה בבעיה, הוא פילוסופי. לבן אדם סובל – דבר ראשון צריך לפתור או להקל על הסבל, פיזי, נפשי וכולי.
ואת מתבקשת לא להיכנס הנה יותר.