יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
יש לי תלמידים מופלאים בכיתת הכתיבה שלי בקמרה אובסקורה. אבל הם, איך לומר, שמרנים. בזמני, סוף שנות השבעים, תחילת השמונים, גם אני לא יכולתי להוציא מפי את המילה זיון מבלי להסמיק ולחרחר מעט. אבל היום?
אמש צעקו עלי התלמידים שלא אשתמש במילה זיון. אמרו שאגיד משגל, אמרתי, לא יודעת מה זה משגל, לא מבינה את המילה הזו, לא מסתדרת לי בפה, אף פעם לא השתמשתי בה. אמרו לי, אז תגידי יחסי מין. אמרתי, יחסי מין נשמע לי כמו מונח רפואי, לא משתמשת בה.
רק אחר כך נזכרתי ששכחתי לומר להם שאסור לכותבים להיבהל משום מילה. אדרבא, כותב צריך לכבד כל מילה שהיא. להעריך אותה. לשמר אותה. במה המילה זיון נחותה מהמילה משגל? במה היא מסמנת משהו זנותי ומלוכלך, בעוד שיחסי מין שומרת על ניקיון מילולי? היכן ומתי נקבע מעמדה החברתי של מילה?
מעניין. עד שלהי שנות השמונים עדיין קצת הסמקתי אם אמרתי זיון או להזדיין. הטיפול הפסיכולוגי העביר את זה לגמרי. הכול נעשה כשיר וכשר. גם מילים "זולות" קיבלו פתאום מעמד שווה לזה של מילים מלונאיות נקיות.
אני מתקשה להאמין ששומעיי עדיין נבהלים ממילים שאני משתמשת בהן בכתב או בדיבור. אצלי הלב והפה שווים, אני אומרת מה שאני חושבת, ואני משתמשת בכתיבה באותן מילים שאני מדברת.
אם מילה מעוררת אי נוחות בקורא או בשומע, מה יהיה על טקסט שלם? איך אנחנו ככותבים יכולים להינצל ממכבש הפוריטניות המילולית הזו?
אני זוכרת ימים קדומים, באיזו אימה נתקבלו סיפוריי בסדנת הכתיבה בבית אריאלה בראשית שנות השמונים, או כאשר סיפורים "זנותיים ופרוורטיים" שלי ראו אור במאזניים בשלהי שנות השמונים, והמגיה הדתי אמר מה: :"מה זה התועבה הזו?" ואפילו כאשר ספרי הראשון ראה אור ב"עם עובד", הוצאה מעונבת ומכובדת, לפני 15 שנה. מה כתבו המבקרים? "יעל ישראל כותבת כמו ילדה שזורקת בוץ בפני המבוגרים".
עשרים וחמש שנה מאז שהתחלתי עם הקריירה הספרותית שלי, אומרים לי תלמידי שעדיין לא נולדו כאשר התפרסם סיפורי הראשון בעיתונות, שלא אגיד להם באוזן את המילה זיון.
חחח… מצחיק! עצוב.
אה, שכחתי מה כתבה בתיה גור במוסף הארץ. הכותרת היתה "מן הרמה הנמוחכה ביותר!!! " נו, לכבוד לי.
זו שכתבה בוץ בפנים, כתבה את ביקורתה במוסף ספרים של הנדלזץ.
מן הרמה הנמוכה ביותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את גדולה יעל.
פנים רבות לצביעות המתחסדת
בכל הדורות.
וואו. אני קצת בהלם.
מאיפה האנשים האלה? הם דתיים?
בחברה שאני מסתובב בה אין לאף אחד בעיה להשתמש במילה "זיון" – בשיחה בין חברים, וכמובן בסיפור או בשיר. האם יכול להיות שהמילה הזו מותקפת בגלל איזה אולטרה-פמיניזם (בגלל ההתייחסות ליחסי מין כמלחמה) ולא מתוך בושה (לא שזה יותר טוב)?
ואני לתומי חשבתי שכותבים צעירים היום סובלים מהבעיה ההפוכה – עודף גסויות ואמירות בוטות, מתוך ההנחה שכתיבת מלים גסות בשירים מזכה אותם אוטומטית בהילת ה"חתרנות" וה"אוונגרד". ובעצם, כשאני חושב על זה, זו הרי אותה מחלה: אם להגיד "זיון" זה לבעוט, הרי שהמילה נמצאת מחוץ לשיח המקובל, ולהשתמש בה באורח יומיומי – בכיתה למשל – זה "לא מקובל".
(מעניין לגלות שבמלחמה בתקינות הפוליטית את ואמיר אור בעצם באותו צד בדיוק – אותם פוריטנים שלא רוצים להגיד fuck הם אלה שרואים בעישון חטא נגד אלוהים ואדם)
רונן, אני חושב שאני מהראשונים שהשתמשו ברגיל ב"מזדיין" בשירה בסוף שנות השמונים. אבל כפי שעולה כאן מהסיפור של יעל הבעיה האמיתית היא הדלות הבלתי נסבלת של המילון הארוטי של העברית הלא-ספרותית
רונן, הם לא דתיים. יש שם שתיים שבאו מבית דתי. זה הכול. אז מה, גם אני מבית דתי.
לגבי העשן. אני לא חושבת שעישון הוא חטא, נגד אלוהים או אדם או חיה, סתם מטרד מאוד מציק. אין כאן פוריטניות ברוב המקרים של אלה שהיו מעדיפים שלא ייעשנו בציבור. לפחות לא בארץ לדעתי. באמריקה יש רוב פונדמנטליסטי, אז אולי הכתבות של אמיר באמת מתאימות לשם.
בעיניי להזדיין או לזיין אינם מילים
גסות אלא מדויקות בכך שהן מכילות את התשוקה הנוגעת. להשתגל, לשגול, משגל – אלה ממש מילים גסות.
מוטי, אהההההה… ובעניין מכון רודי. סיפר לי חבר שהיה שם בקבוצה כזו של "משפחה מורחבת" ככה קראו לזה נדמה לי, שאחרי המשפחתיות ששפעה שם, הוא כבר אמר להזדיין בכל ההטיות שלה.
זה לא קשור. הדיוק הלשוני של החיים במכון הזה היה ירוד למדיי. אני אומר את זה כאדם המדייק לרוב בלשונו ואפילו די מצטיין בכך.
ברור שלא קשור מוטי, אבל מצחיק.
כל הסיפורים ששמעתי על המכון הצחיקו ומצחיקים אותי. גם האפיזודה שלי שם, מצחיקה אותי. היה שם משהו מצחיק, שביטא בצורה תמציתית את משמעות הסוונטיז והאייטיז.
אבל אתה היית מהעבר השני, של המטפלים, בוודאי חוויה שונה לגמרי מלהיות בצד של המטופלים.
מה שכן, אותה משפחה מורחבת ששמעתי עליה השמצות, עזרה לחבר שלי לצאת מהארון בגיל 30. אז כנראה שהיה שווה.
כשניפגש, אספר לך איך הדברים נראו מצד המטפלים והמטופלים, שהרי, ככול המטפלים, גם הייתי מטופל. מכל מקום, רודי, ששליטתו בעברית הייתה מוגבלת מאוד, בשלב מסוים גם התחיל כותב שירים עלגים בעברית. נאלצנו להקשיב
להם ולעודד אותו להמשיך. את ספריו היה מכתיב בדרך כלל לאדם דובר עברית רהוטה. לכתוב עברית לא ידע.
יש בדיחה כזו: נאשם באונס אומר להגנתו: תאמין לי כבוד השופט, ניסיתי להתאפק כמה שיכולתי, עובדה פעם ראשונה בעלתי אותה, פעם שנייה שגלתי אותה, ורק בסוף כבר לא יכולתי יותר וזיינתי אותה.
כתבה קולחת.
יופי של בדיחה איציק. זה מזכיר לי חבר שהיה לי שרק רצה להתעלס ולכן, כנראה, הוא לא ידע לזיין.
LOL
פעם צחקו עליי נורא שהשתמשתי במילה משגל בסיפור, אמרו לי שאני נורא ירושלמית. אבל עשיתי הבחנה – לא יודעת אם המילון בכלל יתמוך בה – שזיון זה כל האקט, ומשגל זה החלק שמהחדירה.
בכל מקרה לדעתי בעברית חסר הרבה פעמים משלב ביניים, לא רק לגבי תחום המין אבל שם זה יותר מפריע. לכן לכתוב תיאורי מין יפים זה אתגר. ואריאל להמן (גילוי נאות: חברתי הטובה) עשתה את זה נפלא ב"עד העונג הבא".
זה מזכיר לי את השאלה איך להציג את האדם שנישאתי לו, בעל, בן זוג, חבר לחיים? אולי סתם בשמו הפרטי , ושינסו להבין מההקשר במי מדובר? הכל ענין של סמנטיקה, לפעמים ניראה לי שאנשים משחקים במלים, כאילו שהמילה משנה את המציאות, ממש כמו כיבוס מלים צבאיות.
כן, לכאורה, על הטרמינולוגיה נתפשר אחר כך. אבל המלים הנאמרות והבלתי נאמרות הן הצבע שנותר משמעות לחוויות שלנו. הן יוצרות את המציאות.
זה תלוי מה היה שם זיון או מעשה של אהבה.ואז המצב יוצר את המונח. אין שום קשר לדת( בעייני)
אני מאחלת לכולם רק אהבה.
אני עם אביטל בכל מילה.
יש זיון ויש אהבה ויש עוד המוני שלבי ביניים שהעברית דלה מכדי לתאר (ואולי כל שפה?). גם בעיני זה לא קשור לדת.
כולם התעוררו. חתיכת דיון. לי, למרות גילי, אין בעיה עם המילה זיון ואני דוגלת במה שכתבת. מילים נמוכות או פרוורטיות, מלוכלכות, זנותיות/נמוכות הן לא פחות חשובות ורלוונטיות ממילות קודש ושבת.
ואצטרף לברכה של אביטל – מאחלת לכולכם רק אהבה. (:
אגב חשבתם פעם לעומק על המילה זיון? מה השורש שלה? ולמה המילה הזו שאמורה להכיל אקט מיני מסתכמת ומכילה רק את האיבר הגברי ולא הנקבי? חומר למחשבה. מזמן טענתי שהשפה העברית היא סקסיסטית בטירוף. אבל לא נכנס לדיון ארוך שיכולתי לפרוש בפניכם בנושא. עכשיו אני מאשרת לכל מי שרוצה להתנגח בי לכתוב לי. (:
תרצה
צריך מילים נוספות לכל מה ששייך למין. גם לאיברים. זין עובד יופי (לרוב…) אבל אין מילה טובה לאיבר המין (איחס! כינוי מתחום ספרי-אנטומיה. למתחילים) הנשי.
מה יש לנו?
ו-מה יש לנו?
אה, דווקא על זה היה פוסט נהדר של לי לפני כמה זמן:
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381&blogcode=7690403
אני בעד להכניס את הפתיגיל לשימוש יומיומי.
(-:
חחח… ואז הוא חדר לפתיגיל שלה…??? נראה לי שזה לא יעבוד.
אם יורשה לי לצטט את עצמי(לא אישי, יעל, לא אישי):
החור שלך מתנשף / רוחות פצע ורודות / נוטף מבטים קצובי דופק / עין גדולה / אדומה / עטופה / סטייק של נשיכות / חומד צריבה. / זיקפה בנגטיב / מגיעה עד –
אהבתי.
זה היה בתשובה לגלוברמנית אנחנו-מה-יש-לנו?
אז בשבילך, בענייני זיון או משגל (גם לא אישי אבל עם הקדשה) בית ראשון של "סינופסיס" (פדיון המת, 94):
את לובשת את גופך / היפה, המזדיין, / לובשת אותו / כמו נמר את זינוקו.
עוד יותר יפה אפילו.
באמת תלוי מה רוצים לבטא.
יש מספיק מילים שמתארות את האקט,
ואם רוצים "לדייק" לא משתמשים תמיד באותה מילה.
אז אפשר לבחור בין כל המילים שמציע המילון למילים נרדפות:ביאה, בעילה דפיקה ,הזדווגות זיון . ומייד לאחריה מופיעה המילה משגע שהמילים הנרדפות שלה הם: מביך, מבלבל, מדהים, מוליך שולל, מוציא מהדעת… עברית שפה קשה יפה
וּנְתַנֶה (בְּ)תּוֹקֶף
יעל, אחרי הפתיגל שלי מצאה, שלך הכי טוב.
הוא נתן בתוקף לפתיגל שלה.
אני לא בטוחה שזה רק עניין של פוריטניות. זה נראה יותר עניין של משלב. "זיון" נתפס כמייצג משלב נמוך מאד (ולא כולם מקבלים את התפיסה שחייבים לכתוב בדיוק כמו שמדברים), "משגל" נשמע משהו נורא שיצא משיעורי אנטומיה, ולא מוצאים בעברית של היום שום דבר באמצע. אולי בגלל שבפאזה הנוכחית שלה היא שפה יחסית צעירה. עוד ימצאו בסוף. בשנים האחרונות, אגב, המלה "זיון" עלתה בכמה משלבים – עוד יש לה סיכוי להתקבל באופן גורף, אפילו אצל התלמידים בקורס שלך.
מצחיק.
שיפתחו את התנ"ך ויקראו בו קצת, הם ימצאו בו מילים שהפה שלהם מתקשה להגות.
dיעל, גם הסטודנאטים שלי שמרנים. אני תוהה אם הבעיה היא בצעירים של היום, או שאולי, אנשים צעירים נבוכים יותר, בשלים פחות, הרי את מעידה שגם את הסמקת בשנות השמונים, בצעירותך, ואני זוכרת שגם אני, ועד היום קצת…
השפה העברית כנראה מרכבת ועניה כאחד, ישנה שפת הלב, שפת הדיבור, שפת הכתיבה, וכל זאת בלי להתייחס לשפה בתקופות הקודמות לזמננו.ומי שיש לו עוד שיוסיף