היום בו לא גרסו את הספר שלי

 

 לתרצה ספקטור הנשמה הטובה

יום בהיר אחד קמתי שמחה וטובת לב, מצפה לעמל יומי הספרותי כפועלת מילים עבריה. במשיבון חיכתה הודעה: הספר שלך תקוע במחסנים, 1000 עותקים נאלחים ממלאים מדפים שמי בכלל הרשה להם למלא, מסריחים לנו את המחסן של המפיץ.

 

   שוד ושבר, ההודעה שכל סופר חרד מפניה, חיכתה לי במלוא הדרה בתור הראשונה בטור ההודעות הנכנסות. ישר עלה מפלס החרדה, לקחתי  חצי קלונקס כדי לא להתמוטט על ספת האהבה שבפינת הטלפון שלי, וצילצלתי בהולות להוצאה.

 

   "מה, למה"? כמעט בכיתי לתוך השפופרת.

 

   "כן," כך בצד השני, "זה נהוג."

 

    "מה נהוג… מי נהוג", עדיין לאטתי כלא מבינה, עושה עצמי מפגרת (ואולי אני באמת מפגרת: סופרת שלא מבינה על המכה הראשונה שגורסים את הספר שלה… חחחחחח).

 

   "ככה זה בענף", סיכם הצד השני קצרות.  "ואם את בכל זאת מתעקשת," הוסיף במיאוס, "אז תשלחי צ'ק על סך 5000 ₪".

 

   ואני, כמו טומטומית: "???????"

 

   ובצד השני: "או את מספר האשראי שלך. ישראכרט, דיינרס?"

 

   "רגע, רגע," אני מנסה דיבור הגיוני, מסביר פנים. הכך ייעשה לסופרת עברייה? הנעלמו הערכים בימינו? היעוללו לספרים עבריים כאשר ייעשה לעודפי עגבניות ומלפפונים במקומותינו? מה אנחנו, עודפי יצוא?!

 

    לא עזרו מאנות ותלונות, הצד השני עקשן: או צ'ק בלנקו, או גריסה.

 

   "איך אתם גורסים?" אני, בתמימות.

 

   "על משקל," עונים.

 

   "מי מממן?" אני, תמימותי גוברת.

 

   "את," לא מתביישים.

 

  "גם גורסים, גם לא נותנים, וגם אני משלמת? הכיצד???? הפסו הערכים מארצנו?"

 

   וכך הידרדר לו הדו שיח עד בלי די, כאשר צד אחד מתעקש להרוויח את דמי השקעתו המפגרת בספרך חסר השחר, וצד שני, עלוב ואומלל, מנסה להפיח מעט כבוד בעצמות הדרוסות.

 

     טוב, שיגרסו, אמרתי ביני לביני, שייהרס העולם, שתמות התרבות. אבל אם ככה: תמות נפשי עם פלישתים!

 

    ואני כבר מתכננת את נקמתי הגרנדיוזית.

 

 

    יום הגריסה בוא הגיע. ואני, בדרך למחסן של המפיץ. שם הסתדרו בשלישיות פועלים נמרצים בדרך לביצוע העבודה שהם הכי אוהבים: גריסת ספרים. אחד אפילו גילה אוזני אחר כך, שאם המנהל לא בשטח, הם עושים מדורה מכל הגרוסים וצולים עליהם קרטושקעלך. בחורף זה גם נורא נעים לחמם את הידיים. לפעמים הם מזמינים את הפועלים הרומנים והערבים מאתר בנייה סמוך. אלה מביאים בנדורות, פיתות ונקניק של כלבים, ועושים פה חפלה על הכיפק.

 

   נדהמת מכל שפע המידע שאספתי (בעודי מתחזה לפועלת ניקיון תאלינדית), סידרתי יפה יפה את לבני החבלה שהכנתי מבעוד מועד. הנ"ל הוחדרו לכל פינה במתחמו של המפיץ המפציץ (זה שמו אגב).

 

   חמושה בשלט רחוק, עמדתי על גבעה כורכר קטנה ליד אתר הבנייה, ועם מגפון הודעתי למפיץ ולעובדיו הטרודים, שעמדו לגרוס כמה מהדורות ישנות של סופרים עלומי שם, שגם בחייהם וגם במותם לא זכו לגאווה ששמם יתנוסס בכל בית בישראל – שעוד שנייה הכול קפוט, ולא אכפת לי על מהדורות חדשות שעדיין לא יצאו לחנויות, אני לא אכפת לי כלום, למיואשים אין מה להפסיד.

 

  "אני לוחצת!" קראתי למפיץ שעמד שם, עדיין מדושן עונג. למה מי זאת הסופרת בררה הזאת שתאיים על ממלכתי הקטנה?

 

   "לוחצת!"

 

   רק אז הבין המפיץ עם מי יש לו עסק. כמה טלפונים בהולים להוצאה, והוא קצת התרכך. נראה שהבין שצריך להיכנס למשא ומתן.

 

   "ומה את רוצה בתמורה"?" שאל בארשת ממולחת.

 

   "לא גורסים את ספריי. גם לא משלמת עליהם גרוש. הנה הטריילר שלי, החבר'ה שלך יעמיסו עליו את ה-1000 עותקים הדלוחים שלי. אתם תפטרו מהמלאי המבזה, ואני אקבל אלי את עמל חיי."

 

   "פחחחחח…" כך המפיץ, מנסה להתמקח באמצעות לעג לרש.

 

   "אני לוחצת!"

 

   "טוב, חכי רגע," הוא מנסה להרוויח כמה רגעים, "אבל מה לגבי א.ב. יהושוע החדש. הוא צריך לצאת היום לחנויות. יהרגו אותי אם לא יגיע. בואי אני אתן הוראה שיוציאו אותו, ואת השאר תפוצצי, על העיני ועל הראסי, בכל הכבוד."

 

   "לוחצת!"

 

   "מותק, עשי טובה, יש פה גם מאיר שלו, מהדורה חמישית שדרושה מאוד בשוק, ועוד 5000 עותק של רם אורן שאני חייב אבל חייב לשלוח לקניון מלחה עד שעה 4 היום. תעשי טובה, ואז נדבר ביזנס."

 

   "לוחצת!"

 

  כעבור שעה כבר הייתי בדרך עם הסמי טריילר הביתה, עמוס ב-1000 עותקים שנרקבו במחסן עלוב ודחוס בדרום הארץ, במשך חמש שנים אם לא יותר, מי סופר. 

    לפחות אצלי הם יקבלו יחס אחמ"ים. כבר סידרתי להם את הספה בסלון.