זיכרונות געגוע שווים פרוטה

שופרסל יצאה בחוברת האחרונה שלה בקמפיין לסופרמרקט הראשון שהוקם בארץ, רחוב בן יהודה בתל אביב, שנת 1958. איזו נוסטלגיה. תביטו בפרסומות החומות מרוב יושן, ולא תתגעגעו? גם אם לא חייתם אז, אני למשל נולדתי רק כעבור שנתיים, אבל הגעגוע למשהו שעבר מהעולם, איך להגיד, מפכה בלב. מין נעימה נוסטלגית, מוזיקת מעליות, כרוז של פעם, פינת המבצעים, מזכיר לי את כלבו שלום, 1966, אני בת 6, הפתיחה המתוקשרת, הלכנו כל המשפחה, אוי כמה נעים ונפלא לשוטט במרחב המואר ניאונים הזה, המבושם ריחות חוץ לארץ. לפני כמה ימים ראיתי סרט ישן בערוץ יס ישראלי, והראו את מחלקות הכלבו של אז, והמציאון, כן, למטה במרתף היה גם מציאון. מי זוכר? מי שזוכר מקבל ממני בקבוק אורנג'דה. לא, קרטיב שני מקלות. לא, מוטב גלידה ויטמן בגביע אמבטיה.

    אנחנו גרנו בזלוטופולסקי, מרחק עשר דקות מהסופר בבן יהודה. הלכנו אליו רק לעיתים  נדירות. מה פתאום סופר? אבא שלי הכיר רק שוק. הכרמל. היינו הולכות איתו שתי ילדות קטנות, לקנות אפרסקים לבנים בשוק עלייה הישן, המקורה. מי זוכר? שתי גלויות של אייפל טאוור למי שזוכר, היונים השמנות של כיכר סן מרקו, אבא שלי מצולם במעיל חורף מדהים בפיאצה המעתירה, שנת  1958, אני עוד לא נולדתי, האח והאחיות שלי כן. התמונות בחום ספייה נשארו באלבום.

   אחר כך, שנת 66, 67, 68, אני וגברת קרייטרמן השכנה, שהפכה לגברת טוכטרמן ברומן שלי "רואות מכאן את כל העולם", הולכות לסניף הראשון של השק"ם, שנפתח ממש ליד הבית שלנו, בבן יהודה, לא רחוק מבית הספר שלי "דוגמה".

   פעם חזרתי מבית הספר דרך העורק הראשי בן יהודה ולא דרך זלוטופולסקי הפנימי. ראיתי את קרייטרמן הולכת לשקם עם סל פלסטיק ירוק. אמרתי לה שאני אבוא איתה. היא שאלה מה אימא תגיד. אמרתי שזה בסדר, אימא לא תדאג. יחד התעמקנו במוצרים. אחר כך אהבתי לאכול אצלה ארוחת ערב: לחם פומפרניקל שחום, גבינת 9 אחוז, שפרוטים מעושנים, ביצה קשה, חמאה. אוח, אלה החיים. לא כמו אצלנו. אנחנו אכלנו רק רגליים של תרנגולות. איכסה. החיים היפים זה אצל קרייטרמן בקומה שנייה, עם בלונדי הכלב על המחצלת, מבקש פינוקים בבטן חשופה, ופיסת תכלת הים התיכון שמאלה מהמרפסת של דינה דורון.

  אבל אימא כעסה, לא חזרתי מבית הספר. שלחה את אחי הגדול שיחפש אותי, לא מצא, כולם נכנסו לפאניקה. ואני אחת שידועה כבליינית לא קטנה, בת שלוש כבר ירדתי למטה כשהסבתא הסנילית שלי השאירה דלת פתוחה. למה ירדת שאלו אחרי שנתגלתה האבדה, אחרי שהפאניקה ירדה? הלכתי לקטוף פרח. איזה פרח בראש שלך, אין פרחים בגינה.

   ככה אני, הולכת אחרי נטיית ליבי, פרח או גברת קרייטרמן, בסניף השקם הראשון בארץ, בן יהודה, ליד הסמינר למורות, ואימא מתפוצצת מכעס ואומרת שתגיד לאבא כשיחזור מהעבודה, אבל אבא לא יכעס, אני יודעת, אבא אוהב אותי, אימא לא, אז מה אכפת לי, העיקר שביליתי לי אחרי הצהריים ונפטרתי לכמה שעות מהבית המעצבן, אימא נאנחת על הספה, אחותי המשוגעת צווחת שירי אלוויס פרסלי באמבטיה, אחותי שולמית עושה שיעורים בארשת קדורנית, ואני מחכה שייקחו אותי מכאן לבית שקט ושליו, לא בית של משוגעים, בית נורמלי, כמו של השכנה גברת קרייטרמן בקומה העליונה.