יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
מדי שנה כשמגיע ספר ג"ינס החדש, אני נמלאת עליצות ילדותית משונה. אני עטה על מקבץ הפריקים, כדי לראות איזה פריק חדש נוסף השנה לרשימת המשוגעים שמוצאים לעצמם שיאים משונים כדי להיכנס לספר הביזארי. מהדורת 2008 משופעת במוזרויות כאלה יותר מתמיד.
מדוע יבלה אדם בגידול ציפורני אצבעותיו במשך שנים? מה זה נותן לו להיות בעל הציפורניים הארוכות ביותר בעולם? ויתרה מזו, שב מוחי הנוקדני לשאול: איך הוא חי ככה לעזאזל? איך הוא אוכל, מתרחץ, מתלבש, כותב, אוחז בחפצים, מלטף…? ואיך הוא דחליק מאונן??
ולמה גברת אחת בעלת מותן של 38 סנטימטר, צרה יותר משל סקרלט אוה"רה וכל בנות דורה, הוציאה את עצמות המותן כדי להיות בעלת המותן הצרה ביותר בעולם?מה זה נותן לה, לעזאזל? שהרי ברור שהיא לא נולדה כך. ברור שזה תוצאה של ניתוח פלסטי מטורף.
ומה יוצא לאיזה הודי לקפוץ את הקפיצה הכי ארוכה על גבי אריה, לא פחות ולא יותר? ומי רוצה לדעת מה משקלו ומידותיו של הסנדוויץ" המפלצתי בגודלו שהוכן השנה? כדור הבשר הכי גיינטי שבושל? ההמבורגר שגודלו כגודל גלגל של מרכבה ויקטוריאנית? המשפחה הכי שעירה בעולם? גידול המיומה הכי כבד בעולם, שהוסר מרחמה של איזו אישה מסכנה? בולע הנחשים שהצליח לתחוב לפיו הכי הרבה נחשים ארסיים?
.jpg)
והשאלה הכי חשובה: מה אכפת לנו בכלל? מה ייצא לנו מכמויות הטריוויה השולית והלא נתפסת הזו? מדוע רבים הם האנשים בעולם שקונים מדי שנה את המהדורה העדכנית של ספר ג"ינס?
בכל שנה אני בטוחה, שרובנו מעלעלים בספר במטרה להגיע לתמונות המזוויעות באמת, של כל אותם פריקים של הטבע, החיות הכי מגעילות, והמעשים הכי דוחים שגורמים לאנשים שמשהו הסתובב להם במוח, לסחוב מכונית הקשורה לגופם רק במהדק. דברים מורבידיים כאלה.
מי שחי בשנות השישים בוודאי זוכר את סדרת הסרטים הביזארית שנקראה "מונדו קאנה". אני זוכרת אותם במעורפל יען כי הייתי ילדה קטנה, אבל משהו אני בכל זאת זוכרת. הראו בהם מנהגים מוזרים של כל מיני שבטים נידחים באפריקה ובדרום אמריקה, אנשים יוצאי דופן, תרבויות זרות. מטרת הסרטים הייתה לימודית, גיאוגרפיות והיסטורית בעליל, יעני דוקומנט שיאיר את עיני המערב בעולם האחר והאכזוטי. אבל בעצם מילאו הסרטים האלה צורך פרוורטי של האדם לראות דברים מוזרים, שונים, להיגעל מהם, לפחד מהם, ולהרגיש כמה טוב שהוא עצמו בסדר ועונה על כל הדרישות ל"נורמליות".
אני מאמינה שאת הצורך הפסיכולוגי הזה, לראות את השונה, הביזארי, הפרוורטי, "הדוחה" ו"המגעיל", ולהרגיש כמה טוב שאנחנו בסדר, ממלא ספר ג"ינס.
נכון שיש בספר גם שיאים נורמטיביים יותר, כגון שיאים ספורטיביים, שיאים במדע, ברפואה ובקולנוע, אבל ברור לכל שרובנו מתעמקים בצילומי הצבע המרהיבים בעיקר כדי לחזות בפריקים של הטבע: האישה עם הזקן הכי ארוך, הגבר הכי שמן (בשיא משקלו שקל מעל לחמש מאות קילו), הענק הכי גבוה. מבעית זה לא מילה. מי שזוכר את הסרט "פריקס" של טוד בראונינג, יודע טוב מאוד על מה אני מדברת.
השנה הוסיפו גם כמה עמודים זהרים בחשכה, להנאת הזאטוטים, שהם הקהל מס" 1 של ספר ג"ינס. בעמודים אלה ראיתי לזוועתי את החיות שהאמריקאים והטייוואנים מחדירים להם חומר זרחני לגוף, ואז הם זוהרים בחשכה. לטענתם, הם עושים זאת כדי לקדם מחקר לטיפול בבני אדם. אם יתברר שהטיפול אינו מסוכן, יחדירו גם לנו חומרים כאלה ואנחנו נזרח בחשכה לנוחות הרופאים, וככה יוכלו לבדוק אותנו בקלות. בראבו. אני ממש לא יכולה לחכות.
עם כל הכבוד המפוקפק למדע, את האימה הזו הייתי מעדיפה למשל לא לראות. אבל נראה לי שהילדים יתלהבו מחזיר שאפו הצהוב זוהר בחשכה, או מגורי עכברים שזוהרים בכחלחל מטאלי. אימאל"ה!!!!
או בקיצור, ספר ג"ינס ממצה במלוא ביזאריותו את הקיום ההזוי שלנו: כולנו חזירים עם אף צהוב. פרידריך דירנמט היה מרוצה מאיתנו.
די! יעלי, אין לך איזה ביזאר קטן שבא לך לשבור בו שיא? תודי, סטייה שאין לך מתחרים עליה? וחוץ מזה, תחשבי על הקוראים ככה, זה דומה לעולם השירה, רק הרבה יותר נרחב, מי שמשתתף הוא מי שמתעניין הוא מי שרואה בעצמו פוטנציאלי להשתתף, הקוראים הם מתחרים.
והבן שלי הרוס על הספרים האלה, אולי תשאילי לי לעלעול, הם, בנוסף, גם מזה יקרים! על הזוהרים אני לא אוסיף מילה.
לא רק אשאיל לך, אלא גם אתן לך בשמחה.
אני צריכה לחשוב על ביזאר אישי….
ראית את התמונה? סוף סוף הצלחתי להעלות אותה.
זה כל כך אמריקאי, הגינס הזה, ואני שולפת עכשיו בלי שום ידיעת ההיסטוריה, וכל מה שבא לי להגיד על התמונה, זה, גרואוס!
ואני לא אגיד לבן שלי דבר על זה כי אחרת הוא יתחיל לנדנד לך כבר ממחר.
דירנמט!!!
ללא ספק!!!
(יו, מישהו מזכיר את אחד המחזאים האהובים עליי, איך אתאפק?!)
אממממ. לגבי ביזאר, החלק המעניין הוא להסתכל על מה שהפך למיינסטרים ברבות השנים 🙂
נשמע מצמרר לאללה, כל זה.
אני דווקא מבינה את זה.
הספר הזה הוא תיעוד של הצד הגרוטסקי של מה אנשים יכולים להפיק מעצמם. ושל הדחף למתוח את עצמך עוד ועוד… וגם: הדחף להגיע למקום שעדיין איש מלבדך לא הגיע אליו.
מין חוקרי-קוטב משונים ודי מכוערים, שגרים אצלך בשכונה.
אנשים זה הדבר המדהים ביותר על פני הכדור דווקא בגלל היכולות הלא-טביות או לא-נחוצות שלנו. העובדה היא, שמה שאנחנו עושים לא "טבעי" ולא "נחוץ" — לא האמנות, לא המדע (זה שרותמים חלק מהתגליות לטובת-האדם בא לאחר העובדה שמדענים פועלים מתוך ד ח ף, ולא כדי "להיטיב" – ממש כמו ציירים, מלחינים ומשוררים)
לא ההתנהלות בחיים האישיים (סקס לא מפותח לאלפי צורות של ריגוש ו/או תקשורת, ללא קשר לסיבה ה"מקורית" – הִתְרבּות?)
מה עם החיים האישים שלנו? כל גווני הגוונים של קשרים אישיים ואהבה ?
למה – לכתוב זה "טבעי?"
לכתוב ספר, אני מתכוונת. לכתוב סיפורים, או רומן, או שירים כמשורר, לא "לביטוי עצמי."
אני חושבת שספר השיאים של גינס מתעד את הצד הגרוטסקי של הדחף האנושי לגלות, לדחוף מעבר לגבולות ה"טבעי" וה"נחוץ" אותו דחף שהופך את האדם לדבר המשונה והמרהיב שהוא.
יש גיל, שבו ילדים מתחילים להסתכל החוצה, מעבר לבית, ואז הם נורא אוהבים (וזקוקים) לראות ולשמוע על ג י ב ו ר י ם: אנשים שעברו גבולות, וגם שעברו את הגבול.
בגיל שמונה בערך, בחדר של הבנים שלי ספר השיאים של גינס עמד על המדף ליד ספר על חוקרי ארצות ואלבום צילומי אסטרונאוטים בחלל, וסיפורים על וינטו ויד הנפץ או הטיס הקיטע ליד סיפורים על חייהם של מאדאם קירי ואדיסון והחבר"ה האלה לצד חוברות של סופרמנים למיניהם (למה, ספיידרמן ווונדר וומן הם לא דמויות גינֵס מפותחות?…)
בקיצור, יעל, לא כולנו חזירים עם אף צהוב אבל כולנו רוצים לזהור בחושך.
גם מה שזוהר זה הפצע. ראי שירה. ראי בלוגים בבננות. טוב די.
בל זאת גב" גלוברמן היקרה התודעה שלנו ממיינת במהירות – בצדק או שלא בצדק – הישגים בולטים בשדות תחרות מקובלים והשגים בולטים באזורים שלא הוכרזו כשדות תחרות. כאשר אדם מתחרה בתחרות שהוא עצמו יצר ולאחרים אין שום עניין להתחרות בו – אנו בתחומיו של ספר שיאי גינס הביזאריים. מה גורם לאדם לייצר תחרות הזויה עם אנשים שאינם מתחרים אתו – הרי זה חומר להרהורים. יותר מזה – יש תחרויות והשגים שנתפסים כטבעיים – צליחת ימים, או כיבוש פסגות. אבל גידול ציפורניים מלכתחילה נוגד את ה"אינסטינקט" כי סביב ציפורניים יש נורמות אפילו דתיות בגלל זיקת הציפורניים כביכול לטבענו החייתי. אפשר להמשיך ולהרהר במקורות חוויית הביזאר ואפילו המאוים שהישגים מסוימים גורמים לנו.
אני דווקא מאוד אהבתי את מוזיאון גינס בלונדון וחבל שסגרו אותו (אלא אם כן נפתח שוב). דווקא אותי זה מעניים מדי פעם לראות דברים כאלו.
טוב שהבאת והתעדכנתי בחידושים.
יעל, אני מסכימה איתך בכל אשר כתבת. ישנם תופעות מוזרות בספר הג"ינס ולפעמים מפחידים. ומי שנוטה לגדל ציפורניים כדי להגיע אל שיא העולם – זהו דרך להטביע חותמו ואת קיומו בעולם. כל הכבוד לו…. כל עוד זה לא אני.