הדייט שלי עם התת-מודע

 

 למוטי, ולכל המטפלים הטובים באשר הם

הרהורים על הורים ומשפחה תמיד עושים לי חשק לדבר על טיפול. פסיכולוגי כמובן. אתם בטח מכירים, שרינקים וכאלה. אף פעם לא הבנתי למה קוראים להם שרינקים, שהרי אינם מכווצים לך את המוח, להפך, דווקא מרחיבים אותו.

  די הרבה שנים, בייחוד לאורך הטיפול שלי, הייתי מיסיונרית של טיפול. המלצתי לכולם ללכת. עם השנים הבנתי שישנם אנשים שטיפול, לפחות המקובל, ארוך הטווח, זה שנקרא על פי רוב פסיכותרפיה דינמית, לא מתאים להם. ראיתי לא מעט אנשים שחרשו שנים טיפול, והאסימון לא ירד להם לעולם, רק חשבון הבנק התרוקן.

 

  אצלי הטיפול עבד, אומנם לא על המכה הראשונה. לקח לי כמה מטפלים כדי להגיע למטפלת המצוינת שלי. ככה אנחנו, חובבי הטיפול, קוראים לפסיכולוגים שלנו: מטפלים. מעניין לחשוב על אילו צרכים נפשיים זה עונה: מטפלים. מה, מטפלים בגן ילדים? מטפלת? קצת מוזר שככה אנחנו, ותיקי הקרבות, קוראים לפסיכולוגים. 

 

   אל הטיפול הראשון שלי הגעתי כעוללה ממש, רק בת 22. בן זוגי אמר שאם אני לא הולכת לטיפול, שלא אראה יותר את פניי אצלו. אני מבינה אותו, לא הצליח המסכן להתמודד עם הנוירוזות שלי, אז שלח אותי לטיפול. ולאיזה טיפול? למכון שטיפל גם בו כמה שנים קודם לכן.

 

   באותם שנים, המכון הכי טרנדי היה מכון רודי בהרצליה. החבר שלי היה צריך להסיע אותי לשם, כי אפילו ברגע האחרון לא רציתי ללכת. טוב, הייתי צריכה לדעת שלא הולכים לטיפול עם אקדח צמוד לרקה. גם רודי בכבודו ובעצמו, שקיבל אותי יחף, עם גלבייה לבנה ושיער לבן ארוך, גם הוא, הגורו, אמר שחבל שבאתי, ושברור לו שאני לא רואה בטיפול דרך לגיטימית, ושלא אמשיך בו.

 

    אני, אומרים לי משהו, ישר אני נוהגת הפוך. נו, ורודי עוד אמר שיש לי בעיות עם סמכות, ובוודאי שעם סמכות גברית. אז ישר עשיתי ההפך. החלטתי שאני הוכיח לו שאני לא נפולת של נמושות. אני אשאר בטיפול. אני אראה לו. (למי בדיוק ניסיתי להראות, לו, לאבא שלי, לבוי פרנד המצחיק והנואש שלי ששלח אותי לטיפול?)

 

    האינטייק של רודי, שזה מין ראיון קבלה כזה, בו רודי קבע את הבעיה הפסיכולוגית שלך והצמיד לך מטפלים, היה חוויה שלא אשכח לעולם. יש לי גם את הקלטת, בה הוא מנתח אותי במבטאו הזר והמצחיק. די טוב ניתח אותי. בלי שאמרתי יותר מדי, הוא ישר הבין את הסימביוזה של אימי עם אחותי הגדולה חולת הנפש, את הבעיות שלי עם סמכות, ואף ציין לחיוב את העובדה שאני משתמשת באמנות כדי לברוא לעצמי עולמות אלטרנטיביים כדי לשלוט בהם, שזו תופעה שמאפיינת אחאים של חולי סכיזופרניה.

 

   אם הייתה בו איזו גאוניות בד"ר רודי, שהיה אחת הדמויות היותר ציוריות בנוף הפסיכולוגיה בשנות השבעים שמונים, זו הייתה יכולת הניתוח של המטופל. הוא באמת ידע לאבחן מטופל. אין ספק שהייתה לו טביעת עין ואינטואיציות. אפילו אני, שהייתי אז מאוד ספקנית וצינית כלפי טיפול, התפעלתי מהניתוח שלו את אישיותי, ובסופו הקביעה שהבעיה הפסיכודינמית שלי היא חרדת נטישה. נכון, ידעתי את זה בעצמי, אבל הקביעה של הד"ר המהולל הייתה כמו פלומבה ממלכתית לבעיה שלי.

 

   אבל הוא צדק. החזקתי מעמד בטיפול ההוא לא יותר מחודשיים. השיטה לא התאימה לי, המטפלים גם לא, ומאוד הכביד עלי שלפי שיטתו האינטנסיבית הצמידו לכל מטופל לפחות שני מטפלים: פסיכולוג ופסיכולוגית. רודי האמין שכך הטיפול, עם ארכיטיפי אימהי וארכיטיפ אבהי, יהיה יעיל יותר.

 

   עלי זה העיק. זה היה יותר מדי בשבילי לרוץ פעמיים בשבוע, כל פעם למטפל אחר. שלא לדבר שחשדנית כמוני חשבה כל הזמן "מה הם מדברים עלי ביניהם". שלא לדבר על כך שהמטפל ביקש שאביא סיפורים שלי כדי לנתח את הבעיות שלי לפיהן, וזה הבעית אותי וניכר אותי לתהליך הטיפולי. לא רציתי שמישהו ינתח את בעיותיי הנפשיות על פי סיפורים שאני כותבת. גם אם זה יכול להועיל במשהו, זה נראה לי אז מתנשא זה-לא-מילה.

 

   עזבתי. ובן הזוג שלי נאלץ לקבל אותי כמו שאני, עם כל הנוירוזות.

 

   כשחזרתי לטיפול, שוב היה זה בגלל בן זוגי. הנ"ל נאלץ לנסוע לחיות בארצות הברית, ואני רציתי להצטרף אך גם פחדתי מהשינוי הזה עד מאוד. הפעם הלכתי למכון "מעגלים", לטיפול התנהגותי קצר מועד. אומנם הצלחתי לעשות את מה שרציתי, לנסוע בעקבות בן זוגי, אבל תחושתי הייתה שהטיפול קצר המועד, שלא מתעמק בעבר אלא מנסה להביא לתוצאות כאן ועכשיו (בערך כמו שעושים המאמנים האישיים של ימינו), לא מתאים למבנה הנפשי שלי, שמתנהל באיטיות, וזקוק לתובנות לפני שאני מבצעת משהו.

 

  בשלהי שנות השמונים חזרתי שוב לטיפול. שוב היה זה קשור לבן זוגי והאיש שהיה אהבת חיי, אשר נפטר באותה עת. הכאב החזיר אותי אל ספת המטופלים. הייתי 6 שנים בטיפול הזה. למזלי, נפלתי עם ההמלצה הראשונה (זה הזמן להודות לשז, ממנה קיבלתי את ההמלצה) על פסיכולוגית שהתאימה לי כמו כפפה.

 

   אני זוכרת ששאלתי את הפסיכולוגית, בפנים של חולה סופני ששואל כמה זמן נשאר לו לחיות, כמה זמן היא חושבת שאני אצטרף להיות בטיפול. חחחחחחח. לא ידעתי אז איזו שאלה מפגרת זו. מסכנה המטפלת שלי, חייכה ואמרה שקשה לדעת, כי הבעיה שלי די קשה. אני ניסיתי לשכנע את עצמי שבטח שנתיים יספיקו. מה, צריך המון זמן כדי לסדר אותי בחיים?

 

   הטיפול ארך 6 שנים. מה זאת אומרת ארך 6 שנים? יותר נכון לומר שאני החלטתי לעזוב אחרי 6 שנים. הרגשתי שדי לי. באיזה שהוא שלב טיפול נוטה לעמוד במקום, המטופל מרגיש שהוא עבר כברת דרך והשתפר לפי נקודת המבט שלו, ויש שהוא עוזב.

 

  זה הזמן לומר, שמטפל טוב לא ילחץ על מטופל להישאר. גם המטפלת שלי לא לחצה. באמת הגעתי באותו זמן לשלב הכי מצוין שלי בחיים, ונדמה היה שעלי להמשיך הלאה. אחרי שש השנים האלה, הבנתי גם מהו טיפול באמת. טיפול זה לא להבין מהי הבעיה שלך, כי לא קשה להבין את זה. אבל להבין מה הבעיה שלנו לא פותר דבר.

 

   טיפול זה בעצם הקשר עם המטפל, הטרנספרנס שהוא מספק לך, כמו שאומרים בשפה המקצועית. והמטפלת שלי הייתה מראה נכונה עבורי, וסיפקה לי את דמות האם המספיק טובה והמספיק מכילה שלא הייתה לי. עברו הרבה שנים מאז, היא בוודאי כבר נפטרה, אבל אני חושבת עליה באהבה כאילו היא אימא שלי.

 

  אני זוכרת איך היא ספגה את האלימות המילולית שלי, את הכעס שלי, את העצבים, את התפרצויות הרוגז, ולא הבנתי איך היא עומדת בזה. בפניה זעו לפעמים שרירים זעירים, שהעידו על מתח פנימי. אבל היא עמדה מולי בעוצמה, וספגה את כל הזעם שהיה בי כלפי הוריי, וכלפי אימי בפרט.

 

  כנראה שזה מה שהייתי צריכה. להביע את הזעם, ושמישהו יהיה שם לקבל את זה בשקט ובשלווה. להכיל אותי, את כל האנרגיה הזועמת הזו, ועם זאת להמשיך לאהוב אותי, ולא לכעוס עלי, לא להאשים אותי בחזרה. 

 

    במהלך הטיפול הרגשתי כיצד שכבות עבות של כעס יורדות ממני, כאילו התקלפתי מהן. נעשיתי רגועה יותר, שלווה, הרבה פחות כועסת, הרבה פחות מתאבלת על עצמי, על חיי. פתאום התחלתי לרצות לחיות. קמתי כל בוקר עם חיוך, ממש ככה, וזה דבר שאני, המורבידית, הדכאונית, לא הכרתי קודם. סוף סוף אהבתי את החיים, כי סוף סוף הייתה לי אם מכילה ומקבלת שראתה אותי, אותי! אם מחליפה שכזו שקראו לה הפסיכולוגית שלי.

 

   במהלך שנות הטיפול קרו לי גם "הנסים" הספרותיים שלי. חנן חבר ומוקי רון פנו אלי, אלי!! כדי שאוציא ספר בעם עובד. אני משוכנעת שדבר כזה, שהוא ממילא יוצא דופן, לא היה קורה לי אלמלא הטיפול שכנראה פתח אותי לעולם. כאילו התחולל אז איזה מין תיאום ביני לבין היקום.

 

   כאשר עזבתי את הטיפול זה כבר היה אחרי שהספר הראשון ראה אור, ואני הרגשתי שעברתי כברת דרך משמעותית, ושאכן, הגיע הזמן לפרוץ לחיי לבדי, בלעדי תמיכתה של אימי החדשה.

 

   אני מניחה שהייתי צריכה לעזוב, כי חודש אחר כך פרץ ממני בשלושה שבועות הרומן השני שלי. ואני אחת שכותבת לאט לאט, בייסורים, ופתאום פרץ ממני הרומן הזה על התבגרותן של שני בנות 11, שתיהן אני ללא ספק. ברור לי שהספר הזה היה סיכום של הטיפול שלי. ברור לי כי הוא נכתב רק בזכות הטיפול.

 

   אלא שבשנים שבאו לאחר מכן, הכול לא היה טוב כל כך עוד, כמו בשנות הטיפול הקסומות. כעבור שנים ספורות שוב חלו מהפכות קשות ומכאיבות בחיי, ושוב החיים התחילו להישמט ממני. שמחת החיים, רצון החיים, שוב נעלמו, ולא עזרו הצלחות ספרותיות וספריי הנוספים שראו אור. שוב קמתי בבוקר בלי רצון לראות אור יום.

 

    היום אני פותרת את זה תרופתית, גם זה יעיל מאוד. ולו יכולתי כלכלית, הייתי הולכת לטיפול עד יומי האחרון. למי שטיפול עוזר לו, ושוב, לא לכולם הוא עוזר, כדאי להישאר בטיפול כל החיים. וודי אלן וברברה סטרייסנד ממליצים.

 

   דבר אחד אני זוכרת מהשנים הקסומות ההן. למה קסומות? כי חייתי אז בתחושה קצת מרחפת, כמו על ענן. אני זוכרת אותי משקיעה את כל האנרגיות שלי, במשך כל השבוע, לקראת יום הפגישה שלנו. רושמות את החלומות במחברת מיוחדת, מהרהרת בהם במשך בשבוע, לקראת היום בו ננתח אותם, ודברים חדשים ועלומים יתגלו לי על מעמקי התת מודע שלי.

 

   במשך כל שש השנים האלה הרגשתי כאילו אני ברנד-וו קבוע עם התת מודע שלי. ימי רביעי היו מוקדשים לדייט שלי עם התת מודע. זה היה תהליך מדהים וחד פעמי.