כבר סיפרתי על אהבתי לנחום?

אין לי אף מילה טובה על בנק הפועלים ומיסיס אריסון, אבל לפרויקט הקריאה שממומן על ידם: עשרה ספרי ילדים מובחרים במחיר עשרה ₪ לספר, אינני יכולה להישאר אדישה.

    כל שנה אני רוכשת לי כמה ספרים ברשימה שלא קראתי בילדותי, או שקראתי וזרקתי כי חשבתי ש"אני גדולה", ואז באו הגעגועים עם הגיל, ואני אכלתי לעצמי את הלב על שהוריתי לאימי למסור אותם לילדים אחרים.

     השנה קניתי את "פו הדוב" של א.א. מילן, והתענגתי על חרוזי הנוסנס הנפלאים שלו.  הכי אהבתי את הקטע הזה, בו כריסטופר רובין וחבריו ביער מחליטים לקרוא לחזרזיר הארי פוטל. זה קורה אחרי שחזרזיר נכנס לכיס של קנגה במקום תינוקה רו, במזימה קדורנית יחסית לספר המרנין הזה, אותה זוממים חברי היער כדי לטרטר קצת את האזרחית החדשה ובנה הפעוט. למה הארי פוטל, לא יודעת. אבל לחתול שלי קוראים מוטל, ולפעמים אני קוראת לו פוטל, אז די בזה כדי לקנות את ליבי. לחיי הנוסנס.

   אבל הספר השני הוא זה שבאמת הרס אותי. האם בשל הגעגועים לספרי הילדות? אני אפילו זוכרת את הכריכה של "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" של נחום גוטמן. בדיוק אותה עטיפה כתומה מושכת עין כצבע תפוזי מלאבס הייתה על הספר בילדותי.

    נחום גוטמן היה אהוב ליבי בילדותי, וגם היום עודני סבורה שהוא גאון ספרותי, ולא קולטת איך לא זכה לתהילת עולם, כמו א.א.מילן, לואיס קרול, אנדרה מוראוה, הרוזנת דה סגיר, אנטואן דה סנט אכזופרי, ויתר סופרי הילדים שנכנסו לנצח בבימת העולם. מי מכיר את גוטמן מחוץ לארצנו? לא בושה, תגידו לי?

    הקריאה מקץ כארבעים שנה בספר הזה, הרנינה את ליבי באחד הלילות האחרונים. אוי הפיוט, אוי החוכמה, ההומור הדק והעוקצני, המעוף הספרותי, הסללומים המפתיעים בטקסט, היכולת המדהימה לגולל עלילה מסיפור לסיפור בכזו וירטואוזיות. ואני כבר לא מדברת על האיורים שמוסיפים קסם וחן לטקסט המפותל והמחודד.

    זה לא טקסט תמים בשום פנים ואופן, למרות הדרך הכאילו תמימה שגוטמן מספר אותו כמספר סיפורים מלידה. גוטמן נוקט בו תחבולות מתחבולות שונות, קורץ לקורא מעל ומתחת לטקסט, מסתודד עם הילדים, נוער להם איזו הלצה בין השורות, ובעיקר מטייל בסיפור ובציורים בכזו חירות וחופשיות. הלוואי על כל סופר השיטוט הנהדר וחסר המורא הזה.

    גם אם הייתה כאן כוונה חינוכית לעורר את ילדי א"י לציונות ולאהבת ארץ ישראל, בעצם אין זה אלא סיפור הרפתקאות פיוטי וסוריאליסטי למדי, בו מוצאים עצמם שני חמשושים מגימנסיה הרצליה פועלים כתף אל כתף לצד השומרים המיתולגיים של "השומר", או חובצים יין בחביות ענק שהביאו הכורמים של מושבת רחובות.

   ואני כבר לא מדברת על הערך המוסף ההיסטורי, מעצם היות הספר הזה תיאור נדיר של פלסטינה בראשית המאה העשרים. איזה עולם. איזה אנשים. זה נראה כמו אגדה. מה, באמת חיו כך? באמת היו כל כך תמימים? וכל הארץ הייתה רק חול וחול? וילד יהודי יכול היה לצעוד בגבעות הכורכר, לפגוש איזה ערבי באוהלו, שאומר מרחבה, ויחד היו יושבים בשקט ואוכלים אבטיח קר, שכם אל שכם? מה אגיד, ליבי פרח בקרבי ומיד נשבר. הזמנים הללו, אם באמת היו כאלה יפים אי פעם, לא יחזרו לעולם.

    כסופרת, כשאני רואה טקסט כזה, שכתוב בכזו קלילות ואלגנטיות, ממש זורם מעטו של המחבר, אני חשה קנאה הגובלת בהערצה. אין לי אפשרות אחרת. הייתי מורידה את קסקט הפשתן שלי בפניו, לו היה לי אחד כזה. אני פשוט מאוהבת. עדיין. תמיד. לעולם.