ההיסטוריה של סיפור פרטי

"חיי שניים" של ויקראם סת (זמורה ביתן, מאנגלית: דינה מרקון) הוא ביוגרפיה אפית מרתקת על התקופה הכי מקוללת בהיסטוריה האנושית. דרך סיפור האהבה הארוך של דודו שאנטי סת, רופא שיניים שהתאהב ביהודיה גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה, הוא מגולל אפוס היסטורי מתוחכם ומרגש. הרשימה פורסמה ב- 1.11.07 בגיליון 261 של מגזין טיים אאוט

  
שווה לקרוא את "חיי שניים", הביוגרפיה של ויקראם סת על חיי דודו ודודתו, ולו רק כדי לזכות בתיאור המזהיר של

היטלר, עם גשר בפה, אודם ואיפור מלא של מלכת יופי בפנסיה, כמו אחד ממלכות הדראג של מועדוני ברלין, שגמרו במצוותו של היטלר במחנות הריכוז. סת נטל במלוא הרצינות, הכשרון, האהבה והיכולת האפית הבלתי נדלית שלו את הטיפול ההיסטורי בשואה מתוך מבט אישי, ממש תקריב על התקופה הכי מקוללת בהיסטוריה האנושית.

 "חיי שניים" הוא סיפורם של שאנטי והני סת. שאנטי, דודו של ויקראם, למד רפואת שיניים בגרמניה, קצת לפני עליית הנאצים, שם התאהב בהני, בחורה יהודיה אלגנטית ומתוחכמת מבית ברלינאי משכיל. הוא יצא מגרמניה קצת אחרי השתלטות הנאצים. היא הצליחה לברוח זמן מה אחריו, הגיעה לאנגליה ונישאה לו כעבור שנים. מאחור השאירה משפחה שרובה נספתה במחנות. הכאב הנורא על אובדנם רובץ לאורך 450 עמודי הספר המרתק הזה. 

   מרתק שסת בחר להתחיל ביוגרפיה רצופה מכתבים, מסמכים היסטוריים ותצלומים משפחתיים בסיפור על עצמו דווקא. כיצד בא מהודו לגור עם דודו שאנטי ודודתו הני בביתם באנגליה, כנער הודי נבוך שהגיע לאי הצונן כדי ללמוד ולהרחיב אופקים.

   מרתק כיצד בכל פעם הוא יוצא מתוך האישי ומפליג אל הקיבוצי וההיסטורי, וחוזר חלילה, בכזו רהיטות, עדינות ותבונה. כאשר הוא שותל, בדיוק במקום ההולם בטקסט, את עדותו של הדוד שאנטי, כיצד ראה פעם את היטלר בזמן המשחקים האולימפיים, צבוע כתוכייה זקנה למען צילומי הצבע של צבא צלמיו, כל הפרק ההיסטורי העכור מקבל משמעות סוריאליסטית מצמררת. וכאשר הוא מפרסם את ההתכתבות הנדירה של הני עם חברותיה הגרמניות אחרי המלחמה, שחלקן מכות על חטא ואילו אחרות מפגינות התגוננות תוקפנית מאוד לא נעימה, שוב מקבלת ההיסטוריה מגע אישי קרוב, ואפילו מובן לפתע פתאום.

ויקראם סת הוא סופר של אפוסים, וגם כאשר הוא נוגע בביוגרפיה משפחתית בפריזמה היסטורית, ניכרת בטקסט טביעת כף ידו המתאווה לפרטי פרטים. הוא מתאר מה בדיוק אכל הדוד כשגר בגפו באנגליה (ואת שנאתו למרמייט, ממרח השמרים האנגלי הנודע לשמצה), בדיוק כפי שהוא מתאר את לבושה האלגנטי של הדודה, ומה קרה לו עצמו כשהגיע לישראל לכנס סופרים, נקלע לעיר העתיקה בירושלים, וכמעט הותקף על ידי פלסטינאים. לכל הפרטים האלה יש משמעות, וכולם מצטרפים לפאזל האנושי האינטליגנטי, החומל והמרגש שלו. צילומי המכתבים אישיים, המסמכים הנאציים, ואפילו הגלויות שנשלחו מאושוויץ ומטרזינשטט להני ולחבריה, מוסיפים לטקסט ערך מוסף בכך שהם מחיים את ההיסטוריה באופן אינטימי. וכאשר סת מנתח את כתב ידה של אחותה של הני, שהולך ונחלש ככל שחולף זמן מאסרה במחנה, הקורא ממש חש את המציאות כמות שהיא, במין "יד ראשונה היסטורית" מוזרה ומבעיתה נורא.

אחרי שקוראים את "חיי שניים" נדמה שאי אפשר לספר את ההיסטוריה שלא מתוך סיפור פרטי. יש פה הוכחה מעשית לכך שהסופרים הם אולי ההיסטוריונים הכי יעילים בהיסטוריה. רק דבר אחד הפריע לי במלאכת המחשבת הזו. הפרקים החותמים את הביוגרפיה עוסקים בשנות חייו האחרונות של הדוד, שפיתח פרנויה כלפי בני משפחתו, וסופו שהוריש את הונו הרב לחברים שהתעלקו עליו. משום מה, השתרבבה כאן נימה מרירה והאשמה פרטית לגמרי של ויקראם סת כלפי דודו, שאין לה כלל נגיעה ליתר הטקסט הזהיר והצלול, והיא נראית כמין סגירת חשבונות אישית ותמוהה מאוד. מאוד לא נעים לקרוא את זה. מצד שני, ייתכן שפגם זה מוכיח בדיוק את ההפך ממה שנטען קודם: שסופר אינו יכול לשמש כהיסטוריון יעיל כלל ועיקר, שכן איננו יכול להימנע מלתקוע את עצמו ורגשותיו בכל פרק בעלילה.