סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"
אני מראיינת את אחותי
היום פורסם ב-YNET ראיון שערכתי עם אחותי, שולמית גלאור, על שנותיה כאישה מוכה.
קראתי והצטמררתי. אני תוהה האם נשים כאחותך, החושפות באומץ לא יתואר את נסיונן, באמת מועילות לנשים אחרות שעדיין שקועות בביצת האלימות הנוראה? האם יש דרך לעזור ממש למישהי שאינה מסוגלת לעזוב? ואני משיבה לעצמי שאפילו אם חשיפה כזאת פוקחת את עיניה של אשה אחת, זה עוזר.
אני מקווה שכן. בגלל זה אחותי פתחה כאן את הבלוג שלה. לשתף, לעזור, אולי מישהי נמצאת במצב הזה ותיעזר בה. ובגלל זה החלטנו לצאת עם הכתבה בווי נט. חייבים לדבר על זה. בעיקר בעולם שמאמין שהחלש הוא האשם. שאם מישהו חלש, מותר לדרוך עליו. ראו את זה גם בטוקבקים בכתבה בווי נט. הרבה רוע יצא שןם בצד תמיכה. כאילו אם אישה נמצאת שם, אז מותר לגבר לנצל את חולשתה הנפשית להרביץ לה, לענות אותה, להתעלל בה. כאשר למעשה, כל אישה מוכה חיה בטראומה אינסופית, וסובלת מתסמונת שטוקהולם.
יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כמה כוח דרוש כדי לסבול כל כך הרבה שנים את הנורא מכל. אחותך היא אישה חזקה! ואני מורידה את הכובע בפניה על הבלוג המצויין שלה.
קראתי והצטמררתי. אני תוהה האם נשים כאחותך, החושפות באומץ לא יתואר את נסיונן, באמת מועילות לנשים אחרות שעדיין שקועות בביצת האלימות הנוראה? האם יש דרך לעזור ממש למישהי שאינה מסוגלת לעזוב? ואני משיבה לעצמי שאפילו אם חשיפה כזאת פוקחת את עיניה של אשה אחת, זה עוזר.
קשה להבין. אני מניחה שמי שלא נמצאת שם, גם לא תבין באמת לעולם.
על פניו, נראה שהכתבה חשובה לכול אשה שבן זוגה מתחיל להראות סימנים מדאיגים. האם זה כך? האם כתבה זו או מסוג זה, עוזרת ולו לאשה אחת?
אני מקווה שכן. בגלל זה אחותי פתחה כאן את הבלוג שלה. לשתף, לעזור, אולי מישהי נמצאת במצב הזה ותיעזר בה. ובגלל זה החלטנו לצאת עם הכתבה בווי נט. חייבים לדבר על זה. בעיקר בעולם שמאמין שהחלש הוא האשם. שאם מישהו חלש, מותר לדרוך עליו. ראו את זה גם בטוקבקים בכתבה בווי נט. הרבה רוע יצא שןם בצד תמיכה. כאילו אם אישה נמצאת שם, אז מותר לגבר לנצל את חולשתה הנפשית להרביץ לה, לענות אותה, להתעלל בה. כאשר למעשה, כל אישה מוכה חיה בטראומה אינסופית, וסובלת מתסמונת שטוקהולם.
רמיסת החלש אופיינית לחברה שלנו. כואב.