את חיי המקצועיים התחלת כמבקרת. משנת 1984, במשך 13 שנה, הייתי מבקרת קולנוע. במקביל (וכמובן לאחר מכן, כולל היום), כתבתי ביקורת ספרים. מלוא התכווננותי כלפי הספר הייתה כשל מבקר.

    כמבקרת, איני רואה בעצמי ישות שיש עליה לספק את הסופר או להעניק לו תובנות כיצד היה עליו לכתוב את ספרו. כל הטענות של סופרים על "ביקורת בונה" מול "ביקורת הורסת" מגוחכות בעיני, שכן לביקורת אין ולא צריכה להיות שיג ושיח עם הסופר, אלא עם הקוראים והתרבות בכלל.

    כמבקרת, אני משרתת אך ורק את הקורא. מטרתי לספק לקורא רשימה נעימה לקריאה, שתעניק לו תובנה על מהות הספר, ניתוח השוואתי מסוים, ומושג אם כדאי לו לקרוא או לא, על פי טעמי ושיקול דעתי. עוד אחזור אל מהות הביקורת ומטרתה באריכות, ברשימה אחרת. הפעם אני רוצה דווקא לעסוק בעריכה ובשוני המכריע שלה מביקורת.

    כמבקרת, אני באה אל היצירה אובייקטיבית עד כמה שניתן. אין לי אינטרס מוקדם. אם אני אוהבת את הספר, טוב לי וטוב לסופר. אם אני סובלת ממנו, רע לי ורע לסופר. לעומת זאת, כעורכת אני באה מאהבה. אפריורי. עוד לפני שעברתי מביקורת לעריכה, למדתי משהו על עריכה מאלי הירש, שערך את ספרי השלישי "סוף סוף רומן" שראה אור בחרגול. גם אלי היה מבקר לפני שנעשה עורך. שבע שנים לפני כן, הוא כתב ביקורת קטלנית על ספרי הראשון, "יצאת לחפש מחסה" (עם עובד). אבל כעורך, הוא היה חם ורך ואוהב אליי ואל ספרי, כמו אם רחומה. הוא סיפר לי כיצד עשה את הסוויץ' המכריע בראש כשעבר לעריכה, וכיצד הוא ניגש אל סופר וספר עם מטרה אחרת לגמרי מאשר בביקורת: הרבה יותר בוגר, הרבה יותר סובלני, הרבה יותר מכיל, מקבל.

   בתוך זמן קצר עברתי גם אני לצד השני של המתרס, לעריכה, והרגשתי כיצד מתרחש גם בי השינוי המכריע. ממבקרת קוצנית, גרוגונה רבת רעל כנגד סופרים מסכנים, הפכתי למאהבת הסופרים. גם כשאלי ערך אותי, אמרתי לו שאני מרגישה שהוא עורך כמו מאהב, ולא סתם מאהב, מאהב רומנטי שעוטף אותך ברכות ואהבה. גם אני כמבקרת הרגשתי את השינוי המוזר הזה נולד בי. כאשר אני ניגשת לספר שעלי לערוך אותו, אני קוראת אותו בשונה לגמרי: אני קשובה באופן אחר לגמרי, כי אני באה מעמדה של בעד הספר, של להעניק לו את כל מה שאני יכולה להעניק כדי להעלות אותו רמה.

    זוהי הרגשה שונה לגמרי. גישה שונה לגמרי. אני באה מתוך אהבה, המון אהבה לספר, ותוך כדי העבודה מתאהבת בו כאילו היה ספר שלי. אני מרגישה שאעשה הכול למענו, כמו היה ספרי שלי, עוללי. אם הסופר הוא האם, אני כעורכת משמשת כמיילדת וכאב מגונן. 

   יחסים בין סופר לעורך בעת עריכת הספר הם בעיניי היחסים הכי מיוחדים שישנם. הקשר נעשה אינטימי ברמות ששום אדם שאינו כותב, לא יוכל להבין. העורך, אם הוא טוב ומחויב, הוא האדם היחיד שיכיר את הספר כמו הסופר. מבחינתי, שלושת האנשים שמכירים את ספריי הכי טוב הם שלושת עורכיי: עורכי שני ספריי הראשונים, מוקי רון וחנן חבר, ואל הירש עורך ספרי השלישי. הם מכירים כל ניואנס, והם היחידים שממש מבינים את ספריי, כפי שאיש אינו מבין. הם ממש הבינו מה עשיתי ומדוע בכל משפט ובכל פסקה.

    יש ביחסים האלה משהו מרגש ואינטנסיבי מאוד, ואם יש אושר לסופר, זה הרגעים יקרי הערך האלה עם עורך שמבין את כתיבתו לפני ולפנים.

    לאחרונה, ברשימות על עריכה אצל רונן אלטמן קידר, עלו תגובות  שהעידו על הפחד הקמאי מפני העורך. נתקלתי מזה המון פעמים בעבר. כאילו שהעורך הוא איזה דיקטטור מבהיל. ולא כך הדבר. למעשה, יחסים בין עורך לסופר הם יחסי אהבה. היחסים הכי פוריים שיהיו לסופר עם אדם אחר שקורא את שכתב. אז כן, ברור שלפעמים יצוצו מאבקי כוחות על רקע משחקי אגו, ומובן שישנם גם עורכים אדישים, שעושים מלאכתם אוטומטית, ללא שאר רוח. לא אל אלה אני מכוונת בדבריי. אני אישית, כסופרת, זכיתי להכיר עורכים שנהגו ביצירתי בקדושה, כאילו הייתה ארונות הברית. אני מקווה שאף אני הענקתי לסופרים שערכתי אותם, את אותה חוויה הגובלת בעיני בקדושה.