אני ואילן וצבי וסער ודני ושז ואחרים

 מוקדש לרונן, שבזכותו נזכרתי והחלטתי סוף סוף לכתוב את הרשימה הזו

את דרכי הספרותית הראשונה עשיתי בחבורת "שופרא". כבר הייתי אחרי סדנה לכתיבה, כבר פירסמתי כמה סיפורים בכל מוספי הספרות של העיתונים, אבל עדיין לא השתייכתי לשום מקום, לשום חבורה.

    הכרתי את אפרת (שאחר כך שינתה את שמה לשז) בסדנת השירה בבית אריאלה, ונעשינו חברות. שז פנתה לעיתון "על המשמר", שם עבד אילן שיינפלד כעורך משנה של המוסף הספרותי. הוא נורא התלהב משיריה ופירסם אותם מיד. תוך כדי כך הוא הזמין את שז לקבוצה ספרותית שהתקבצה במטרה להקים כתב עת חדש ופורץ דרך. שז הזמינה אותי. הלכנו לפגישה הראשונה עם אילן, ב"משבעה" בבית הסופר, ביום שישי בצהריים, שם ישבו כל כרישי הספרות המבוגרים מאיתנו בעשרים ושלושים שנה. הם התחילו איתי, ואני נבהלת: מה רוצים ממני כל החטייארים האלה? אבל אילן הרגיע אותנו ,כי היה מעורה וותיק מאיתנו בגווארדיה הזו. כך התחיל רומן יצירתי ארוך בין עשרים איש בערך.

   זה היה בשנת 1984. היינו צעירים שבא למות. הייתה לנו קונקורציה: החבורה של אלי הירש, אלון אלטרס וחזי לסקלי. הם שנאו אותנו, ואנחנו שנאנו אותם. או כך היה מקובל לחשוב. לימים, כשאלי נעשה ידידי ועורכי, צחקנו על היריבות הדמיונית הזו בין "הקבוצה של אילן" "לקבוצה של אלון". להם הייתה אג'נדה, וגם לנו. שלנו הייתה "פוסט מודרניזם". היום זה נשמע לי הזוי ומגוחך, כיצד נאמנו בזכות הפואטיקה של הפוסט מודרניזם, ואיך ניסינו לשעבד את כל הטקסטים שלנו לרוח הדברים שעליהם דיברנו ברוח מלאת עוז ועזוז של בני נוער.

    היינו יחד כארבע או חמש שנים. אני לא זוכרת את שמות כולם, אבל כן זוכרת את הראשון שמת בחבורה שלנו, סער, אהובו של אילן, ואת אשתו של סער, שמתה מסיבוכים של סוכרת נעורים, ואחר כך את איתי עורב, שמת מאיידס, וכעבור כמה שנים את דני זקהיים, שמת מגידול במוח.

    כל הזמן מתו אצלנו אנשים, ואילן ואני התחלנו לחשב את קיצנו לאחור. ופעם, אחרי שהתלוננתי שאני שוקלת מוות ברצינות, ופירטתי בפני אילן את סוגי המיתות שאשתמש בהן, הוא הציע לי לכתוב על זה סיפור. כך עשיתי. הוא אף פעם לא ראה אור. מורבידי מדי. 

   בשנים האלה עשינו די הרבה רעש בביצת הספרות המקומית. נפגשנו אחת לשבוע אצל אילן בבית השכור בנווה צדק, אחר כך ב"משבעה" בבית הסופר, ואחר כך מצאנו מקום מפלט בקפה של היווני בדיזנגוף, שם אכלנו פטה מטוגנת, זיתי קלמטה וסלט יווני חתוך גדול שהייתה עושה בהרבה אהבה אשתו האימהית של היווני.

   שם תיכננו את כל הערבים הספרותיים שערכנו ב"צוותא", כולל ערב אחד מפואר ואקסטרווגנטי במיוחד בשנת 85', שקראנו לו "סטוצים", בשיא תסביך הגדלות שלנו. בערב זה התחילו כמה אמנים חשובים שערכו מיצגים, כמו תמי רבן, וביים בשיא הפוסט-מודרניזם דני זקהיים. אין מה לדבר, חשבנו שאנחנו צעירים, פורצי דרך וחצופים. ובקפה של היווני ערכנו ערבי הקראה של סיפורים ושירים. והיה מהפכני, וחתרני, וראשוני, ומלא קסם וכוח של נעורים. והייתה תחושה של שליחות ספרותית, ושל מרד בקיים.

   מרדנו? לא יודעת. אבל ניסינו. "שופרא" יצא בדי הרבה גיליונות, שלמיטב זכרוני האחרון שבהם ראה אור ב-89'. את כל העבודה על הגיליונות עשינו בעצמנו, כולל עימוד ומכירת מודעות. כשאילן נסע לחו"ל פעם, צבי מרמלשטיין ואני ערכנו את הגיליון כולו, וזו הייתה בשבילי מהפכה של ממש. לפני כן, שימשתי רק כעורכת הפרוזה של כתב העת, ואילו אז, כל כובד המשימה עמד על כתפי. וזה היה מסעיר ומרתק.

   כעורכת פרוזה של כתב עת בגיל כה צעיר, יצא לי "להמליך" או "להפיל" סופרים בראשית דרכם. חלק מהם פרצו ממילא לאחר כמה שנים, בלי עזרתי. והיו גם את אלה שלא הרבו לבוא לפגישות הסוערות שלנו, בהן דיברנו עד השעות הקטנות, אבל פרסמו אצלנו קבוע, כמו לאה איני ודורית פלג.

   והיו המון ויכוחים על "פוסט מודרניזם לאן?", שהיום היו נשמעים יותר מגוחכים מאנשי העלייה השלישית המתווכחים על עתיד הקומוניזם. והיו המון ארוחות משותפות, לרוב אצל אילן, בהן כל אחד הביא את הספציליטה שלו. והייתה המון אחווה, ופרגון, וקסם, והרגשה שנפרוץ בגדול, ומיניות קסומה באוויר. והייתה בעיקר תמימות. המון תמימות.

    והיום, אינני בקשר עם איש מאותם יוצרים יקרים שהזכרתי. והיום זה נראה לי מתוק אבל רחוק כל כך. וככה נגמרה לה עוד תקופה, עוד חבורה ספרותית נעלמה מהעין. וכעבור פחות עשור, כאשר רני יגיל התקשר אלי בעקבות מאמר שעשה על כתבי עת, ושאל אותי על "שופרא", כבר אז זה נראה לי כמו חלום רחוק ומנותק ממה שהייתי אז, ממה שאני היום.