לא, לא ביקשתי ניחומים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כרגיל, חלק מהקוראים לא באמת רוצים להבין מה אנחנו כותבים בפוסטים, ומפרשים אותם לפי ראות עיניהם. ככה זה בחיים. וכך קרה גם עם הפוסט האחרון שלי על התגובות האלימות בבלוגים. למשל, שוב כתבו לי אחדים שאני מתבכיינת ומחפשת תשומת לב וליטוף וניחומים, בשעה שלהד"ם. כי מה שאני רציתי זה לדבר על נושא חמור מעין כמוהו: התגברות האלימות ברשת, שמשפיעה מן הסתם גם על החיים בחוץ. 

אני מתחילה לשאול את עצמי איזה טעם בכלל יש בתגובות. אנחנו פותחים תגובות כדי לקבל משוב וכדי שיתפתח איזה דיון, וזה טבעי שכותבים רוצים פידבק. וכמובן, כאן, כמעין קהילה קטנה, יש גם את חברויות הרשת שנוצרות, את התמיכה ההדדית וכו'.

לפעמים זה נוצר, אבל הרבה פעמים זה באמת נגרר לסתם ויכוחים עקרים או גרוע מכך – לאלימות מילולית וירטואלית.

בתור ותיקת רשת, יחסית, (אני בלוגרית 4 השנים, ולפני שהקמנו שירלי ואני את הבנניה הזו, הייתי ב"רשימות", ושם הרשעות והאלימות גדולות בהרבה מכאן, תאמינו לי. אני לא מאמינה שרבים כאן היו שורדים את ההתקפות האלימות שעברתי שם). ובכן, בתור בלוגרית ותיקה, כן האמנתי תמיד בשיח הפלורליסטי שנוצר בבלוגים, זה נראה לי דבר גדול ממש, מיוחד, חדש ומהפכני.

ואני עדיין מתלבטת בכך, בייחוד לאור הרִשעות שהולכת וגדלה: להשאיר פתוח כי הרשת היא מקום פתוח, לרעה או לטובה? או לסגור כמו בעיתון, כפי שהכרתי כל ימי, עד גיל 46, ז"א, לפני 4 שנים, שאז נעשיתי פתאום בלוגרית, ז"א, מטרה לקליעה למטרה?

שנים כתבתי ביקורות קולנוע וספרות בעיתונות, או שפורסמו סיפורים שלי, או ראיונות איתי על ספריי, או ביקורות על ספריי, ואיש לא היה יכול לפצות פה ולפגוע כי אין דרך להגיב בעיתונות. הרי גם אם תשב לכתוב מכתב, ואם בכלל תשלח אותו, רוב הסיכויים שלא יפרסמו אותו, ובטח שלא אם הוא יהיה אלים מילולית.

לכן, הקוראים יכלו מצדי לגדף אותי יום ולילה בחשכת ביתם, מה אכפת לי, הרי זה לא בפניי. ז"א, הם לא יכלו לעשות לי חרא על הנשמה. והרי מטרת המזיק והטרול היא לא רק לפרוק את מרת נפשו, אלא לעשות לך חרא, שאתה תרגיש רע, שאתה תסבול בגלל שהוא סובל מאפסותו.

ואני עוד אחת משופשפת, שעברה הרבה שעות של ביקורת קטלנית. כאמור, בארבע שנים כבלוגרית ספגתי הרבה חרא בתגובות ואיני נבהלת בקלות. גם מיילים שבהם איימו על חיי קיבלתי, גם מיילים שבהם קראו לי זונה, או זונה של ערבים ועוד ועוד. לא חסרות תגובות נאות מצד פסיכופטים.

שלא לדבר על כך שאפילו ביקורות מכוערות על ספריי קיבלתי, והיו כמה כאלה, בין היתר – בייחוד בספרי הראשון. אבל אפילו הן לעולם לא הגיעו לרמת האלימות שיש בבלוגים. (וכולנו יודעים לאיזו רשעות יכולים מבקרים להגיע…).  

אני יכולה לומר לכם שיש כאן לא מעט בלוגרים שפתחו בלוג והודיעו לי כעבור זמן קצר שהם מפסיקים לפרסם כאן בגלל התגובות האלימות. מקצתם נפגעו מאוד מאוד, כולל מתגובות של בלוגרים אחרים, ואפילו ביקשו ממני לסגור את הבלוג שלהם, כי לא התחשק להם לספוג חרא בפרצוף. ומדובר באנשים שווים מאוד מאוד. אנשים שחבל שהפסדנו. לפחות לי חבל.

מעניין, אבל מעטים הם הבלוגרים שסוגרים תגובות. משני טעמים:
 1. כי רובנו בכל זאת רוצים את החלק הטוב בפידבקים ובדיונים המפרים. 2. כי גם כשסוגרים, אנשים לא יוותרו על ההזדמנות לעשות לך חרא וישלחו לך מייל. זה קורה למשל הרבה ליהודה בלו ולנעמה כרמי מ"רשימות". אוי, איזה נאצות שהם מקבלים במייל, למרות שהם תמיד סוגרים תגובות. ואני מניחה שישנם עוד כאלה.

אבל הרוב משאירים תגובות פתוחות. והרוב עושים זאת כי יש חלק מפרה בפידבקים ובדיונים. וכולנו רוצים דיאלוג. מצד שני, ההתקפות האלה שמזהמות את הרשת, לא רק שהן פוגעות באופן אישי במי שסופג את ההתקפות, אלא שהן גם מעלות את מפלס האלימות ברשת, ומן הסתם בעולם.

אז השאלה היא האם זה שווה את זה בכלל. ואולי עדיף לחזור ולהיות כמו בעיתונות הכתובה, שאין יכולת אמיתית להגיב, ובטח שלא מיידית, און ליין.

בדיונים כאלה על טיב התגובות ברשת ישר מעלים את האפשרות להפעיל מסנן תגובות במערכת, כמו באתרים הגדולים. אני מאוד בעד זה, אבל אתרים קטנים לא מרשים זאת לעצמם, כי אז יהיו הרבה פחות כניסות, ואת זה הם לא רוצים. חלק מפני שהם בעד חופש הדיבור בכל מחיר, וחלק מפני שפחות כניסות זה פחות מפרסמים ופחות הכנסות.

אז נשארנו שוב עם הבחירה האישית: לסגור או לא לסגור? זאת השאלה בעידן הרשת.