פרצוף שדורש סטירה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בפוסטי הקודם על האלימות המילולית ברשת, כתב/ה לי מישהו/י שאולי אני פשוט לא מבינה את הכללים החדשים של הרשת. כמי שכתבה שנים בעיתונות הכתובה, בלי שהקוראים יכולים להגיב (למי היה כוח לנסח מכתב, להדפיס אותו ולשלוח, בידיעה שהסיכוי שיפרסמו אותו במכתבים למערכת הוא נמוך, וממילא, מי בכלל קורא את "מכתבים למערכת") – בתור שכזו הייתי כמו יתר עמיתיי העיתונאים והמבקרים של העיתונות הכתובה. היינו בגדר "עליונים", שלא יכולים להיפגע מלשונם של הקוראים.

המצב הזה גרם לכך שעיתונאים והמבקרים ישבו במין מגדל שן בלתי פגיע, ויכלו לחרוץ את דעתם על העולם בלי שמישהו יצפצף מילה. וכשאין "מבקרים" למבקרים הרשמיים, אלה העובדים בכך, אלה שנבחרו לעסוק בכך, הם מתחילים להתנפח, ועל פי רוב ללא כל הצדקה.

לכן, אני דווקא התרגשתי מאוד מהאפשרות הזו שנפתחה ברשת, שמעניקה הזדמנות לכל קורא להגיב על מה שהוא קורא, ובכך לערער את מעמדו האליטיסטי של המבקר הרשמי בעיתון. שלא לדבר על קיומם של הבלוגרים, שחלקם הפכו לעיתונאים ומבקרים מטעמם, ומעצם נוכחותם ברשת הפכו אף הם למבקרים, מבקרים מן העם, שגם הם מערערים על מעמדו של המבקר המקצועי, זה שמקבל תשלום על עבודתו.

אותי זה מאוד שימח, עד כדי כך שיסדתי ולימדתי קורס כזה ב"קמרה אובסקורה", שנקרא "כל בלוגר הוא מבקר", ובהקצנה "כל טוקבקיסט הוא מבקר" – נושא שנלמד בעשור האחרון במכללות לתקשורת בחו"ל, ובארץ נדמה לי שרק אני לימדתי אותו.

היום, כשחיינו סובבים סביב עגל הזהב ששמו "גוגל", וכשבכל רגע רבים מאיתנו מקליקים כל מיני דברים שהם זקוקים לדעת ומקבלים רשימת תוצאות שכוללת גם רשימות של בלוגרים וגם תגובות של טוקבקיסטים, המצב הזה שינה לחלוטין את מעמדה של העיתונות והביקורת.

וגם אם הפופוליזם שכובש כל פיסה ברשת  מעורר בנו קבס מסוים, אנחנו קולטים שזה המצב: סוג של שלטון עם כמעט מוחלט. די להביט ב"וויקיפדיה" – עממית או לא, מדויקת או מלאת אי דיוקים – כדי להבין שהיא הפכה לאנציקלופדיה האולטימטיבית, בוודאי שבקרב ילדים ובני נוער, והם הרי יירשו את הארץ.

אז מצד אחד זה באמת מאוד משמח אותי, כי מעולם לא האמנתי בקובעי טעם בנוסח מבקרי-העל, שכל "האספסוף" רועד מפני חריצת הדין שלהם, שעל פיהם יישק דבר, שכל הביצה הספרותית מתנהלת על פיהם. ואין כמו "שלטון העם" כדי לערער על המעמד הזה.

כי מצד אחד נכון שהפופוליזם עלול לחנוק את התרבות, ומצד שני אין מה לעשות נגדו: הבלוגרים והטוקבקיסטים כבר שולטים מזמן ברשת, ושוב, לטובה ולרעה. אז הבשורה הטובה: מות האליטיזם. הבשורה הרעה: פופוליזם. אם מנסים לשים על המאזניים את שני האלה, מבחינתי מגיעים לשיווין. זה שקול נגד זה. זה רע וזה רע, אבל ביחד נוצר איזשהו שיווין מוזר. איזשהו עתיד שהוא מצד אחד כאוטי ומצד שני שיוויני. ובעיני לפחות, מות קובעי הטעם הוא הבשורה הכי חשובה במהפכה שיצרה הרשת.

עקב כך, תמיד ראיתי בתגובות חטיבה לגיטימית ובלתי נפרדת מהטקסטים ברשת, בין אם באתרים הגדולים ובין אם בבלוגיות. אם הטכנולוגיה מאפשרת להגיב מיידית, מדוע שלא ניתן לכולם להגיב, לפרוק את ליבם, לצרוח, לכאוב ולהביע מחאה. מה יותר דמוקרטי מזה? (וכמובן, בצד האפל של הירח: מה יותר פופוליסטי מזה?)

אבל הנה, עוד חודשיים אני "חוגגת" ארבע שנות בלוגריזם מאוד אינטנסיביות, שלא אכחיש, הן סייעו לי מאוד מכל בחינה מקצועית, ולפעמים אפילו עודדו כתיבת טקסטים שפורסמו אחר כך, כמו המאמר שלי "לא מהמרת על חיים של ילד" (שיצא מתוך סדרת כתבות בנושא ילודה אוטומטית ב"רשימות", שבעקבותיה ספגתי ביקורות אלימה מאוד ואיומים על חיי, משום שהנושא כה טעון), אשר פורסם באנתולוגיה "פשוט זה לא" בעריכת בועז גאון ואפרת מיכאלי, שפורסמה לפני שנה ב"עם עובד".

לכן אני בקיאה אישית גם בצד המפרה של הרשת, ואפילו של התגובות התוקפניות, ומניסיון נוכחתי לדעת שלעיתים רחוקות הדיאלוג הזה, תוקפני ככל שיהיה, עשוי פה ושם להפרות מבחינה יצירתית.

אבל, ויש אבל גדול! כאשר 20%-30% מהתגובות הן תגובות אלימות ותוקפניות, שמטרתן רק לעשות רע על הנשמה לבלוגר, ואין להם שום מטרה אחרת חוץ מאשר לפגוע, להכפיש ולהתעלל מילולית, פשוט סתם לפגוע, בלי קשר לכלום, כאן אני מתחילה לפקפק בנחיצותו של מנגנון התגובות.

הרבה קנטרנות ורשעות לשמה יש בתגובות. לא רק בבלוגים, גם באתרים הגדולים שבהן מופעל מנגנון סינון תגובות. כתבתי שנה וחצי ב"אנרג'י מעריב", ובמשך חודשיים פורסם ב"וויינט" מדי יום רומן-הרשת של נולי עומר ואני, ומכאן למדתי היטב שגם במערכת סינון תגובות מפרסמים העורכים שיושבים מאחור תגובות תוקפניות ופוגעניות.

כששאלתי את העורכת שלי ב"וויינט" מה השיקול של המערכת לפסילת תגובה שלא תיכנס, היא אמרה שמדובר בעיקר בתכנים שיכולים להוביל לתביעות דיבה, ובהתבטאויות קשות מאוד, כגון קריאה חמורה מאוד לאלימות. אבל אם מישהו קורא לנינט "פרה שמנה", ישאירו. ואם קוראים למנחם בן" "מטומטם נפוח", גם ישאירו. זה "לגיטימי".

עוד לגיטימי כזה ואבדנו.

לצורך הקורס שלי ב"קמרה" קראתי די הרבה תיאוריות על הדינמיקות של הרשת וכיצד הן משפיעות עלינו מבחינה סוציולוגית, על הסינרגיה בין טכנולוגיה ופסיכולוגיה וכו', ועדיין לא הגעתי למסקנה סופית בסוגיית הטוקבקים – האם הם רע הכרחי, או שעם הזמן בכלל יוותרו עליהם, בין השאר מפני שהם מאפשרים לאלימות ברשת להשתולל, וכידוע, אטמוספירה של אלימות היא רעה חולה, כי כשם שהאלימות ב"עולם" משפיעה על האלימות ברשת, ברור שהאלימות ברשת משפיעה על האלימות בחוץ.

מה יש בטוקבקים מעבר לכך שהם הפכו את הרשת למקום הפופוליסטי האולטימטיבי, כיכר השוק או כיכר העיר? מה יש בהם מעבר לפורקן של יצרים אלימים? אני מתחילה לחשוב שלא הרבה. מאחורי אלימות יש פשוט אלימות.

עכשיו, אם אומר שאי אפשר לתת ל"עם" את זכות הדיבור הפומבית, כי אז הוא מתחילים להתלהם ומשתמשים בכוח לרעה, יגידו שאני אליטיסטית או פשיסטית. מצד שני, אלימות מילולית מלבה אלימות פיזית. אווירה אלימה מחדירה תחושות טרור ומשחררת דמונים ממרבצם האפל.

הנה, בתגובה לפוסט הקודם שלי בנושא, מישהו/י כתב/ה ש"ישנם פרצופים שפשוט דורשים סטירה". בעיני, תגובה כזו היא מקור האלימות, התרת "דמו" או שמו של הכותב. כי אם מותר לדרוך על מישהו בגלל שמה שהוא כותב מעצבן אותנו, לא ירחק היום וכשמישהו יעצבן אותנו "בחוץ", פשוט נסטור לו או שנביא לו לטמה בראש. מדוע לא? הרי הוא "פרצוף שדורש סטירה", נכון? וכפי שאנחנו יודעים, האלימות "בעולם", "בחוץ", כבר מתחילה לקבל מימדים מפלצתיים כאלה בדיוק.

אני יודעת שאתרים גדולים לא יסגרו תגובות בעת הקרובה. כי אם אפשר להגיב, יהיה דם. ואם יש דם, יש כניסות. יש כניסות, יש מפרסמים. יש מפרסמים, יש הרבה כסף. כנ"ל לגבי בלוגיות שזקוקות לכסף הזה כדי לקיים את עצמן (ראו הוויכוח בשבוע שעבר אצל ללי, בעניין הפרסומת הסקסיסטית בבלוגייתנו).

אבל אני לא בטוחה שזה ימשיך ככה. לא אתפלא אם בעתיד היותר רחוק, נאמר בטווח של עשר שנים מהיום, נחזה במותו של מנגנון התגובות, ובגסיסתו של הטוקבקיסט והטרול הממוצע. בעיקר משום שיגלו שמהפכת הטוקבקים לא היתה כזו גדולה ומהפכנית כפי שחשבו, ומה שהיא מביאה איתה זה בעיקר סחי ורפש.